יוליה פון היינץ עוסקת לא מעט בפוליטיקה ובסכנה הנובעת מתנועות קיצוניות. היא ביימה בישראל את סרטה "המסע של האנה" בשנת 2013, שעסק במתנדבת גרמנייה בישראל שמתעמתת עם עברה. ב-2020 חידדה את מסריה האנטי-פשיסטיים כשביימה את "ומחר העולם כולו", שעסק בעליית הימין הקיצוני בגרמניה - והשנה היא הציגה בפסטיבל ברלין את סרטה החדש, "טיול שורשים" בכיכובם של לינה דנהאם ("בנות") והקומיקאי היהודי סטיבן פריי, שעולה כעת לאקרנים בבתי הקולנוע בישראל.
הסרט, המבוסס על הספר האוטוביוגרפי "אוצר" של לילי ברט האוסטרלית, מתרחש בשנת 1991. רותי, עיתונאית מוזיקה אמריקאית-יהודייה, יוצאת עם אביה אדק, ששרד את מחנה ההשמדה אושוויץ, למסע לפולין. הוא רוצה להראות לה את ההיסטוריה המשפחתית, היא מקווה לקצת זמן איכות עם אביה.
דנהאם משכנעת מאוד בתפקיד רותי המתוסכלת, בחורה מבית טוב שרוצה ולא רוצה לדעת על הסבל שעברו אביה ומשפחתה בשואה. פריי הוא לב ליבו של הסרט, ומרגש במיוחד בביקור במחנה ההשמדה ובעיר לודז'. "לינה הגיעה ראשונה, חלמתי הרבה זמן שהיא תככב בסרט שלי", מספרת ל-mako פון היינץ בריאיון איתה ועם פריי בפסטיבל ברלין, "כשהייתי בפסטיבל ונציה ביקשתי מכתב של 'וראייטי' שראיין אותי, שיציין שיש לי תסריט מוכן שמחכה לה והוא שם את זה בכותרת. למזלי לינה קראה את הכתבה וענתה תוך שבוע. היא מאוד אהבה את התסריט. לקח לנו זמן למצוא את סטיבן שיגלם את דמות האב. גם הוא אהב את התסריט והסכים מיידית אחרי שפנינו אליו לשחק את התפקיד המאתגר הזה".
פריי, מצדו, מספר ש"אהבתי את הכנות שבסיפור וגם את הדואליות שבו - מעבר לסיפור על ניצול שואה שחוזר הביתה, זה גם סיפור על יחסי אב ובתו. ניסיתי לדמיין את החיים של אדם שמוצא עצמו במחנה מוות ויעשה הכל כדי לשרוד ואז יוצא לחופשי, מגיע לאמריקה ומגדל בת לתפארת. ואז הבת שואלת אותך 'איך זה היה שם באושוויץ?', ואתה מחליט לנסוע איתה לשם כדי להסביר לה מה באמת קרה. אז בנוסף לדרמה הבנאלית של יחסי אב ובת, יש בתסריט גם צד הומני. זה בסופו של דבר הכי משך אותי לקבל את התפקיד".
"גרמנים אומרים לי, 'אנחנו כבר עייפים מלדוש בשואה'"
במהלך הצפייה ב"טיול שורשים" אי אפשר שלא לחשוב על הסרט זוכה האוסקר "אזור העניין" של ג'ונתן גלייזר - כשגם סרטה של פון היינץ צולם במחנה ההשמדה באושוויץ. "מעניין לציין שחלק מצוותי הצילום באותו סרט היו גם צוותי הצילום שלי", היא מגלה, "השואה היא נושא שאי אפשר להפסיק ולדון בו, גם אם אנשים בגרמניה אומרים לי 'אנחנו כבר עייפים מלדוש בנושא הזה'. גלייזר מראה לנו בצורה מבריקה כמה חשוב לדון שוב ושוב בכך וכל פעם יוצרי קולנוע מוצאים זווית אחרת לספר את הסיפורים האלו".
סטיבן, חלק מבני משפחתך נספו באושוויץ. איך הייתה החוויה לצלם שם?
"קיבלתי שוק מוחלט. ציפיתי שהמקום יהיה קר ואפלולי, כמו הסצנה שהרכבות מגיעות למחנה ב'רשימת שינדלר' והכלבים של הנאצים נובחים על היהודים שיורדים מהרכבת. אבל כשהגעתי לשם המקום נראה רגיל לגמרי, וגם היה יום שמשי ויפה. ואז אתה מתחיל להבין שהמקום הארור הזה תוכנן על ידי רודולף הס ואנשיו להיות אתר ההשמדה הגדול והמשוכלל בהיסטוריה האנושית".
איך צילמתם בתוך אושוויץ?
פון היינץ: "זה היה ממש לא פשוט. היו הרבה התכתבויות עם השלטונות הפולניים בנושא וגם הרבה פגישות. הם גם ביקשו שנעשה מעט שינויים בתסריט. אסרו עלינו לצלם כשקבוצות ביקרו במקום, אז בכל פעם שעברה במקום קבוצה הפסקנו לצלם. צילמנו חלק מהסצנות במגרש כדורגל שנמצא כ-500 מטרים מהמחנה, ושם יצרנו עם מסך ירוק את מה שנדמה כמחנה".
"היו לי הסתייגויות כגרמנייה לביים סרט על משפחה פולנית", היא מוסיפה, "לא הייתי בטוחה שאני באמת מסוגלת להבין את הסיפור עד תומו - ובמיוחד להצביע כגרמנייה על הפולנים כאשמים וכשותפים לפשעים הנוראיים שבוצעו באותה תקופה. אז חקרתי הרבה את הנושא, נפגשתי עם משפחות של ניצולים מהמחנות וגם עם ניצולים".
רותי הגיבורה סובלת מבעיות אכילה, זה הופיע גם בספר?
"בוודאי. הסופרת סבלה מבעיות אכילה כל חייה והיא מרחיבה על כך בספרה. היא מסבירה שאמה אמרה שבמחנות מי שהיה אוכל מספיק נחשד בכך שגנב אוכל מאחרים, או שעשה עסקאות עם הסוהרים כדי לקבל יותר אוכל. אז בעקבות הסיפורים של אמה, הסופרת הרגישה ממש אשמה כשהיא אכלה ולכן תמיד אכלה לבד ובסתר. לינה מייצגת בעיניי אדם שמדבר בגלוי כמו הסופרת על ענייניה הנפשיים, ידעתי שכשהיא תקרא את הספר היא תוכל להזדהות עם הגיבורה".
"חלק מהניצולים במשפחתי דיברו על רגשות האשמה"
דמותו החביבה, והמעט קומית, של פריי בסרט היא אנטיתזה לדמות של בתו המיוסרת והמתוסכלת. השחקן היהודי והגיי ידוע מהופעותיו בטלוויזיה ובקולנוע כבר כארבעה עשורים - וזכור מהסדרות "הפתן השחור", "חינוך מיני" ו"עוצר נשימה". "מאוד נהנינו", הוא מספר על העבודה לצד דנהאם, "מעניין שבכלל לא רבנו. נראה לי מוזר שלינה מבלה כל כך הרבה זמן בשיחות טלפון כי חשבתי שזה משהו שהדור שלה כבר לא עושה".
השתמשת ברקע וביהדות שלך לצורך התפקיד?
"כשמשה דיין ביקר באושוויץ הוא אמר לרב שהיה איתו: 'איך אתה יכול לחשוב שיש אלוהים אחרי שאתה נמצא במקום כזה?' והרב ענה לו: 'כי אחרת לא תהיה משמעות והיגיון בשום דבר'. ניסיתי להכניס לדמות של אדק את קול ההיגיון וגם את חוסר ההיגיון שבאמונה. חלק מהניצולים במשפחתי דיברו על רגשות האשמה על זה שהם ניצלו. ניסיתי להתחבר לתחושת האשמה הזו בתפקיד שלי".
"אני ממש לא מצליח להבין איך הניצולים הצליחו לתפקד נורמלי אחרי המלחמה", הוא מסביר, "אני מכיר צ'לנית ניצולת אושוויץ. כששוחחתי איתה על התפקיד היא אמרה לי: 'הכי חשוב שתהיה אמיתי ולא סנטימנטלי, אל תגזים ואל תמציא עובדות כי אויבי היהודים ומכחישי שואה מיד יגידו - זו הגזמה וזה לא מה שקרה', ולכן ניסיתי להיות כמה שיותר כן ואמיתי בגילום הדמות שלי, שגם התבססה על קרובי משפחה שלי שאני מכיר. בסרט אומרת הדמות של לנה על אושוויץ ש'זה הרווארד של מחנות ההשמדה', ואלו בדיחות מהסוג שבמשפחה שלי היו אומרים כדי לשכך את הכאב שבזיכרון".
אתם חושבים שלסרט יש מסר עכשווי, למרות שהוא מתרחש ב-1991?
פון היינץ: "היה לי חשוב למקם אותו באותה שנה, כי אם הייתי בוחרת שהסיפור יתרחש בימינו זה היה סיפור של הדור השלישי. הרגשתי שצריך לספר את הסיפור של הדור השני, שהרבה יותר קרוב לסבל של הדור הראשון. רציתי להישאר נאמנה למקור הספרותי".
פריי: "בסופו של דבר מה שחשוב זו המשפחה. זו לא ההיסטוריה שמאחדת את אדק ורותי, אלא העובדה שהם נחשפים אחד כלפי השני. זהו סרט הומני, לא סרט על נאציזם או על שואה או איך זה להיות יהודי, אלא על יחסי משפחה בכלל ועל יחסי אב ובתו בפרט".
יוליה, את חושבת שהטראומה של השואה תישאר איתנו לנצח?
"כשביקרתי לראשונה במחנות ההשמדה, בכלל לא הצלחתי להכיל את כל המראות והתחושות. לדעתי גם הדורות הבאים ימשיכו להתמודד עם זכר השואה וינסו להבין את הרוע האנושי שגרם לה. אני חושבת שאנחנו רחוקים מאוד וקרובים מדי בשנים מלמצות את הדיון בנושא. כשצילמנו את הסרט לא תיארנו לעצמנו שבימים אלה ממש האנטישמיות תרים שוב את ראשה. אנטישמיות של הימין וגם של השמאל. הסרט מראה לאן אנטישמיות יכולה להוביל והוא בעצם תגובה למה שקורה עכשיו, למרות שלא תכננתי את זה".
רון פוגל הוא כתב אתר Seret. לכתבות וסקירות נוספות