"סיפור הפרברים" נפתח בתמונה אווירית יפהפייה של ניו יורק. לאט לאט, אנחנו נכנסים עמוק יותר לתוך העיר: המגדלים נטולי החן, הכיכרות, הסמטאות הפחות-נאות של מנהטן. בניגוד לשמו העברי המטעה, "סיפור הפרברים" לא מתרחש בפרברים, אלא בצדה המערבי של מנהטן, בין בניינים גבוהים ומוזנחים למגרשי ספורט מועדים לפורענות. התרגשתי מההזדמנות לראות על מסך גדול סרט שחגג בדיוק החודש 60 שנה (ואם אנחנו כבר פה, אשמח לומר לו שהוא לא נראה יום מעל 52), אבל תהיתי איך זה יהיה לראות סרט כל כך אורבני בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בערבה, בלב המדבר. רבע שעה לתוכו הבנתי כמה כיף זה: אני נמצא באחד המקומות הכי יפים בארץ, ורואה את אחד הסרטים הכי יפים בעולם.
"סיפור הפרברים" הוא "רומיאו ויוליה". במקום רומיאו – טוני, ובמקום יוליה – מריה. טוני הוא עובד מכולת לבן, ומריה היא תופרת פורטו-ריקנית. במקום מרקוציו, רעו של רומיאו, יש את ריף, מנהיג כנופיית הג'טס הטמבל. במקום האומנת הדודתית של יוליה, יש לנו את אניטה, גיסתה-לעתיד של מריה, אהובתו של מנהיג כנופיית השארקס. כששתי הכנופיות קולטות את טוני דופק בוסה למריה על רחבת הריקודים, פורצת מלחמת עולם בין שני הצדדים. התוצאה עצובה נורא – אבל הסרט עצמו הוא אושר גדול. גם אחרי שעתיים וחצי נסיעה מתל אביב לצוקים שבערבה.
"סיפור הפרברים" היה בלוקבאסטר כבר כמחזמר בימתי, ומהר אחרי שהחל לשבור קופות בברודווי, היה ברור שהתחנה הבאה היא הוליווד. הבמאי והכוראוגרף של הגרסה הבימתית, ג'רום רובינס, נקרא לביים, כשלצידו הובא במאי קולנוע אחד שידע לאן לכוון את המצלמות ואת עמודי התאורה: רוברט וייז. התוצאה? סרט גדול מהסוג שכבר לא רואים יותר: הקהל נהר בהמוניו, למבקרים עף הסכך (חוץ מכמה הייטרים) ולכיוונו שונע מספר דו-ספרתי של אוסקרים. וכל זה בצדק: זה באמת סרט עד כדי כך טוב.
"סיפור הפרברים" של 1961 הוא דוגמה לגבהים שאליהם אפשר לנסוק כשחומר הגלם הנכון מגיע לידיים של אנשים שמיומנים לעבוד איתו. הוא לא מושלם, אבל הוא כל כך מרשים, סוחף ומרגש שצופים מסוימים – שהם ממש במקרה אני – לא יכולים להתאפק ומריעים בהתרגשות בגדול אחרי רבע שעה סרט, כשעל המסך חבורת עבריינים מרקדת שנוקשת באצבעות ברחובות ניו יורק המחוספסים (כאמור – לא פרברים ולא נעליים). הכוראוגרפיה של ג'רום רובינס היא כמו ציור בתנועה, וההעמדה המדויקת של רוברט וייז (אפילו בסצנות בהן הגיבורים, בחוצפתם, מסרבים לרקוד ולשיר) בונה ומפתחת דמויות גם כשהן נמצאות בשולי המסך. האסתטיקה של "סיפור הפרברים" עוצרת נשימה גם היום – הצילום הצבעוני מעורר געגועים לתקופה בה סרטים הרשו לעצמם לנקר עיניים, העריכה הקצבית מעיפה באוויר נאמברים שהיו יכולים להיראות כמו תיאטרון מצולם, והעיצוב מלא חיים מספיק כדי שגם לכביסה התלויה על חוט בין הבניינים יהיה אופי משל עצמה.
יצירה מוזיקלית מורכבת שאי אפשר להוציא מהראש
כמו כל מחזמר, "סיפור הפרברים" בנוי על המוזיקה. פס-הקול של ליאונרד ברנשטיין מלא בנעימות ממכרות שהפכו במהרה ללהיטים על-זמניים ("מריה", "Somewhere" ו"I Feel Pretty" הם המוכרים מכולם, אבל הפייבוריט שלי הוא "אמריקה"), אבל הוא גם מספר סיפור ומנסח אמירה דרך תווים בודדים. בפתיחת הסרט נשמעת שריקה שחוזרת בכל פעם בה שתי הכנופיות מסתכסכות. השריקה הזאת "מתהפכת" בכל פעם שבה טוני שר את הסרנדה שלו למריה, ובכך ברנשטיין מצליח לבסס ש"סיפור הפרברים" הוא לא רק סיפור אהבה (ככזה הוא די דבילי – נפגשתם במסיבה לפני שעתיים ואתם כבר מאוהבים עד מוות? שתו כוס מים ותחזרו אלי כשתירגעו), אלא סיפור על השלכותיה ההרסניות של השנאה. פס הקול של "סיפור הפרברים" הוא מההישגים הכבירים: יצירה מוזיקלית מורכבת שבלתי אפשרי להוציא מהראש.
העסק נהיה בעייתי יותר כשאנחנו מגיעים לשחקנים. הרומיאו ויוליה שלנו – ריצ'רד ביימר ונטלי ווד – כריזמטיים, חינניים ועוברים מסך. הבעיה היא בחומר שהם קיבלו: טוני ומריה אינן דמויות מעניינות. הוא חתיך ומאוהב, היא ענוגה ומאוהבת. הכיף נמצא בעיקר מסביבם. בעיה נוספת היא העובדה שנטלי ווד אינה לטינית: האולפנים לא חשבו אפילו להביא שחקנית פורטו-ריקנית אסלית, וקראו לכוכבת העולה והיפה שתבוא לעשות להם מריה, בלי להתחשב בעובדה שהיא לא יודעת לשיר. וזה ניכר, כי בכל פעם בה היא פותחת את פיה כדי לשיר, בוקע ממנו קול של זמרת סופרן מוכשרת שנשמעת שונה לגמרי מווד (שם המדבבת, אגב, הוא מארני ניקסון, שכל הסיקסטיז התפרנסה מדיבוב כוכבות שלא יודעות לשיר במחזות זמר). בנוסף, המבטא שסיגלה ווד די פתטי. גם בקרב השחקנים המוצלחים של הסרט (ורובם מוצלחים!), המשחק מעט אובר-דה-טופ, בין השאר בגלל שזה הסרט: מי שמעוניין בקולנוע מעודן ומאופק, עדיף שיתרחק ממחזות זמר שמבוססים על טרגדיות שייקספיריות. מי שירצה להתחבר אליו מוטב שיעשה סוויץ' בראש, ויתכונן לספוג המון דרמה.
המלכה שקולעת לטון המלודרמטי הזה היא ריטה מורנו, שמגלמת את אניטה – בעלת בריתה של מריה. אניטה היא התשובה של "סיפור הפרברים" לדמות האומנת של יוליה, אשת סודה של הגיבורה הרומנטית. אבל בניגוד לאומנת היאכנע, אניטה היא כוח טבע: דיווה זוהרת שמתה על כל מה שיש למנהטן להציע לה. היא דמות המשנה האידיאלית, משוכנעת שאור הזרקורים אמור להיות בכלל עליה, בין אם היא שרה על כמה שטוב באמריקה, מנסה לשכנע את מריה לדפוק גז מטוני או מתריסה בפני הג'טס שמגיע להם לדמם למוות בסמטה. היא זוהרת, סקסית, מצחיקה וחומלת, כל זה במשחק מוגזם ומדויק, ויכולות ריקוד שלא מהעולם הזה. עם השנים, דמותה של אניטה הייתה לאייקון, כמו מורנו עצמה, שזכתה בכל פרסי הבידור האמריקאים החשובים (לצד האוסקר שקטפה על "סיפור הפרברים", זכתה גם באמי, גראמי וטוני). עד היום, גם בגיל 90, היא עובדת (למשל, ב"One Day at a Time", שם הייתה אחת הסבתות הנוצצות בתולדות הטלוויזיה) ונראית יותר טוב מרובנו בגיל 20. שתיבדל.
חשוב להתעכב על "סיפור הפרברים" כהישג ענק של קולנוע, פשוט בגלל שמבקרים ונודניקים אחרים נוטים להתעלם ממנו כשסופרים את הסרטים הגדולים: קל ומגניב להיות אדיש כלפי מה שפופולרי, ו"סיפור הפרברים" אף פעם לא היה האנדרדוג. סרטים כמוהו הם ביג נו-נו עבור שוחרי קולנוע איכותי, עלק: מחזמר סנטימנטלי, אפילו קיטשי, שדודות וסבתות ישמחו לראות בכל הזדמנות, בלי דם, בגווני פסטל בוהקים, שמספר סיפור אהבה מהסוג ששמענו כבר מאות שנים. יהיה מגניב נורא לנחור בבוז למול המלודרמטיות, המשחק המוגזם והפאתוס, אבל האמת היא ש"סיפור הפרברים" טוב בדיוק כמו כל "האזרח קיין" שאיזה ניג'ס מהחוג לקולנוע יישבע בשמו.
ומה מכאן? ובכן, לראות את "סיפור הפרברים" כשבזווית העין אתה ושותפך לצפייה קולטים כוכב נופל זה לא משהו שקל להתעלות עליו, אבל אם יש מישהו שיכול לנסות זה סטיבן ספילברג, מלך הוליווד, שהחליט לביים רימייק לקלאסיקה, בתפקיד טוני: אנסל אלגורט ("אשמת הכוכבים"). אחרי עיכוב אופנתי (ותודה לגברת קורונה על זה) שבמהלכו הספיקו לצוף האשמות נגד אלגורט בעוון תקיפה מינית, הגרסה של ספילברג ל"סיפור הפרברים" עתידה לעלות עוד פחות מחודש, וכמו שאייל שני אמר בזמנו – זאת תהיה הצלחה ענקית או כישלון מפואר. ספילברג מתקן הפעם את העוול שנעשה במקור למריה ולשאר הדמויות הפורטו-ריקניות, שברובן גולמו על ידי שחקנים לבנים; על התסריט הושיב את טוני קושנר ("מלאכים באמריקה" המופתי) וכמפיקה בפועל ושחקנית חיזוק החזיר את מורנו. הטריילרים בינתיים נראים נפלא. ברימייק, למרבה הצער, לא אצפה תחת כיפת השמיים, מכוסה בכירבולית ובאחד המקומות היפים בתבל – ובכל זאת יש לי מספיק סיבות להיות אופטימי. ספילברג לא חף מטעויות, אבל הוא ראה יותר הצלחות מכישלונות. ועם חומר גלם כמו "סיפור הפרברים", סביר שכותב שורות אלה יריע כשתגיע השעה, וימחה דמעה או כמה בתמונת הסיום. כמו תמיד.