בהתחלה לא היה ממש על מה להתלונן. אולמות הקולנוע, כמו בכל מקום אחר בעולם, נסגרו יחד עם שאר המשק הישראלי, ובמשך יותר מדי חודשים הרגישו כמו פנטזיה רחוקה. הצופה הישראלי הממוצע, זה שפוקד את בתי הקולנוע אחת לכמה שבועות, למד להכיר את הספריות של נטפליקס ואחיותיה לאורכן ולרוחבן, ומרחיקי הלכת יכלו גם לשלם סכום סמלי ולהשתמש בשירותי הצפייה באינטרנט של כמה רשתות ופסטיבלים ותיקים. אבל אז החיסונים נכנסו לפעולה, העקומה החלה להשתטח, התו הירוק הפך לסמל סטטוס והכל - כמעט הכל - חזר לימים שלפני מרץ 2020 המקולל.
בזמן שמופעי מוזיקה הם כבר שוב חלק מהשגרה, ובזמן שהצבע חוזר ללחיים של ענף התיאטרון אחרי שנה איומה, בתי הקולנוע, ברובם המכריע, נותרים נטושים גם עכשיו. התקופה הזו של השנה, אחרי חג הפסח ולפני חופשת הקיץ (וזה עוד לפני שדיברנו על סופי השבוע הארוכים של יום העצמאות ושבועות), היא זו שתמיד מביאה אל האולמות המוני צעירים ומשפחות, כאלה שמיצו את מה שמשודר בטלוויזיה ומחפשים בילוי ממוזג. השנה, עם הדחייה של טקס האוסקר, זו גם הפכה להיות שעתם הגדולה של חובבי הקולנוע הנישתי, המוערך והלא רווחי במיוחד. אבל למעט כמה רשתות קטנות - בהן קולנוע לב, רשת מובילנד והסינמטקים השונים - שפועלות במתכונות חלקיות ומטה, לא נראה שהקולנוע מחכה לנו מעבר לפינה. ולמען האמת, גם לא נראה שמישהו בכלל יודע מתי הוא יגיע.
עם תחילת החזרה לשגרה של יתר ענפי התרבות, אלה שניסו להבין מה מעכב את בתי הקולנוע קיבלו כמעט תמיד את אותה התשובה: האיסור על מכירת פופקורן ושתייה, מנוע ההכנסה העיקרי של בעלי האולמות הגדולים, לא יאפשר להם להחזיק מעמד. עכשיו, כשהמכשול הזה נפתר, הטענות מופנות דווקא כלפי הילדים - שלא יכולים להיכנס לאולמות בלי חיסון, אבל גם לא יכולים להתחסן. הצעות שונות ומשונות על מערכי בדיקות מהירים, כך נראה, נפסלות על הסף. ואכן, הסינמטקים גם ככה לא מרוויחים ממכירת מזון (וגם זוכים למימון מהמדינה), והסרטים הזרים והמתוחכמים ששולטים על המסכים של רשת לב גם ככה לא פונים לקהל צעיר מאוד. אבל האם יכול להיות שמעבר למגבלות האלו, שזכו לתהודה רק מהרגע בו שאר הבעיות נפתרו, יש עוד סיבה לכך שיתר רשתות הקולנוע סגורות כבר יותר משנה?
טוליפ אנטרטיינמנט, המפיצים של אולפני יוניברסל והאחים וורנר בישראל, מציינים פרט מעניין למדי: ישראל, המדינה שהכירה לעולם את גל גדות, עומדת להיות המדינה האחרונה בה יוקרן הסרט החדש שלה, "וונדר וומן 1984"
"בתי הקולנוע לא עובדים בגלל שהרשתות הגדולות לא עובדות", מסביר גורם המעורב בעולמות ההפצה והשיווק. לפי אותו גורם, אחד מהאנשים החשובים ביותר במשוואה הזו הוא משה אדרי, מבכירי תעשיית הקולנוע בישראל ומי שחולש גם על תחומי ההפקה וההפצה (באמצעות חברת יונייטד קינג) וגם על בתי הקולנוע עצמם (רשת סינמה סיטי). בנובמבר 2019, שבועות בודדים לפני שהקורונה עלתה באופן רשמי לישראל, אדרי חנך בעיר באר שבע מתחם חדש ומפואר של הרשת, הכולל 24 אולמות קולנוע, 3 קומות מסחר וכמות לא מבוטלת של תשומת לב תקשורתית. "זה נפתח, ממש כמה חודשים לפני הקורונה, ואז נסגר. הם הקימו שם מפלצת", טוען אותו גורם. מבחינת סינמה סיטי אין שום קשר למתחם הזה, שצפוי להיפתח יחד עם המתחמים האחרים של הרשת כשהפעילות תחזור. בסינמה סיטי הבהירו כי הם "מצפים בקוצר רוח לפתיחת בתי הקולנוע, ונערכים לעשות זאת מיד עם אישור משרד הבריאות לפתיחה במתווה מתאים, שיאפשר גם כניסתם של ילדים ונוער לאולמות".
מעבר לשיקולים הכלכליים של בעלי האולמות, אלה שגם מנסים לגייס עובדים (פוסט "דרושים" של סינמה סיטי, שעלה באמצע החודש, הצליח לעורר לא מעט תקוות לקראת חזרה אפשרית של הרשת) בזמן שהעובדים עצמם עשויים להעדיף דווקא את דמי האבטלה, הסיפור של עולם הקולנוע המוקפא הוא סיפור גדול יותר - ורגשי יותר - עבור הרבה אנשים. אינספור יוצרים, במאים ומפיקים, שהסרט שלהם כבר מוכן ורק מחכה לקהל.
אחד מאותם אנשים הוא דני רוזנברג, שסרטו "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" נחשב לאחד הסרטים הכי מצופים ביום שאחרי הקורונה. מלבד לקאסט המסקרן, שכולל שמות כמו מרק רוזנבאום, רוני קובן, נועה קולר ורות פרחי (שהלכה השבוע לעולמה), "מותו של הקולנוע" הספיק להגיע לפסטיבל קאן ואף לזכות בתחרות הרשמית של פסטיבל ירושלים.
רוזנברג, שטרם זכה לצפות בסרט שלו באולם עם קהל, ממשיך לשמור על אופטימיות - ועדיין ממתין לבשורות מעט יותר חיוביות. "כבר שנה שהסרט מחכה למסכים שיפתחו", הוא מספר, "אני יודע שיש כל מיני עניינים ביורוקרטיים. התחושה היא שהמסע לא הושלם, ומבחינתי הסרט יסיים את מסעו רק כשהוא יוקרן בפני צופים. אני פשוט מחכה, ממש בציפייה ובקוצר רוח, לרגע המפגש הזה".
"ישראל היא מדינה קטנה, כולם נורא מעורבבים ומבוהלים"
"העיכוב בבתי הקולנוע הישראלים הוא לא מה שמעכב אותי, אבל אני יכול לדמיין שבסיטואציה המתוארת, כשבתי הקולנוע סגורים, זה ישפיע כנראה על כולם", מסביר הבמאי נדב לפיד ("מילים נרדפות"), שסרטו הבא, "הדרך", מחכה לא רק לאולמות הקולנוע בישראל, אלא גם לאולמות מעבר לים. "בחודשים הקרובים אני מקווה שהוא יעשה את הפרמיירה שלו באחת הבמות הגדולות בעולם. הרעיון הוא לחשוף אותו לכמה שיותר מדינות, כולל כמובן ישראל - המקום בו הוא צולם".
"אני חושב שיש אנשים שמפחדים להגיד דבר שלילי על המפיצים, בהתחשב בעובדה שהם הולכים להפיץ להם את הסרט", מוסיף לפיד, "אני מניח שבסיטואציה בה אתה עומד להוציא סרט, ואתה משכנע את מפיצי הקולנוע להוציא אותו, הדבר הראשון שתעשה הוא לא לבקר אותם. ישראל באופן כללי היא מדינה קטנה, וכולם נורא מעורבבים ומצד שני מבוהלים".
ביום בו הקולנוע יחזור במלוא הכוח, האולמות יתמלאו לא רק בסרטים ישראלים, אלא גם בשורת להיטים בינלאומיים שעלו בשנה האחרונה. מ"טנט" של כריסטופר נולאן, דרך "וונדר וומן 1984" עם גל גדות ועד הלהיט המפלצתי "גודזילה נגד קונג", נראה שלמפיצים אין מחסור בשוברי קופות - אבל ככל שהזמן עובר, יותר ויותר ישראלים צופים בהם בדרכם. טוליפ אנטרטיינמנט, המפיצים של אולפני יוניברסל והאחים וורנר בישראל, מציינים פרט מעניין למדי: ישראל, המדינה שהכירה לעולם את גל גדות, עומדת להיות המדינה האחרונה בה יוקרן הסרט החדש שלה. "וונדר וומן 1984", שספג לא מעט דחיות גם לפני המגפה, הגיע לשאר העולם (בין אם דרך האולמות או דרך שירותי הסטרימינג) כבר בחודש דצמבר האחרון, אבל כאן הוא עדיין מחכה על המדף.
הילדים הם בעיה, אבל יש גם פתרון
לפי טוליפ אנטרטיינמנט, אין ספק שענף הקולנוע הוא זה שנפגע באופן החמור ביותר בישראל. "בסרטוני תדמית, שקראו לאנשים להתחסן בדצמבר, התהדרו במשרד הבריאות באולמות קולנוע מלאים ובהבטחה לחזור לאולמות", מזכירים שם, "הבטחה שנעלמה מהר מאוד אחרי שניתנה". "בענף הקולנוע בחו"ל עומדים משתוממים. אין יום שלא שואלים אותנו מתי יפתחו בתי הקולנוע. בכל העולם מחכים ומצפים לפתיחה ענקית שצפויה פה".
אם עד עכשיו עוד ניתן היה להתנחם בעובדה שאולמות הקולנוע בישראל מושבתים כמו בשאר העולם, לאחרונה גם זה השתנה. "בארה"ב נפתחו בסוף השבוע האחרון כמעט כל בתי הקולנוע, כולל בלוס אנג'לס וניו יורק", מציינים בטוליפ, "באף מדינה אין הגבלה שקובעת שרק מתחסנים נכנסים לאולם. אין שום בעיה לשמור על כללי התו הסגול המחמירים ביותר בהקרנות הפונות לאוכלוסייה הצעירה הלא מחוסנת".
כדי להוכיח עוד יותר את התשוקה של הצופים למסך הגדול, בטוליפ גם ביצעו לא מזמן סקר דעת קהל. התוצאות: 72% ענו שהם מתכוונים לחזור לקולנוע אחרי הפתיחה, לפחות באותה תדירות כמו בעבר. האם שלושה מכל ארבעה ישראלים אכן יעדיפו להתנתק פה ושם מנטפליקס? עוד מוקדם לדעת. כך או כך, בחברה כבר מכירים את ההסבר התורן של בתי הקולנוע - האיסור על הכנסת ילדים - ומבהירים שלא צריך ללכת רחוק בשביל לפתור את הבעיה.
"לבקש מילדים להציג תו ירוק או בדיקה שלילית בכניסה לקולנוע זה לא פתרון ריאלי ולא מתווה הגיוני או רציני", טוענים בטוליפ, "בדיקה עולה יותר מכרטיס לקולנוע, ולא הגיוני להעמיד מאות ילדים בתור צפוף לבדיקה רק בשביל להיכנס לאולם בטוח יותר. אפשר בהחלט לקיים הקרנות עם תו סגול, בהן ישבו עם מסכה ובריחוק של כסא ריק בין קפסולה לקפסולה. מדובר במקום בטוח הרבה יותר מבילוי בקניון". "כולנו מסתובבים ברחוב ובאירועים ורואים מה קורה בארץ", מוסיפים שם, "הכל פתוח, אי אפשר להשיג מקומות, אפילו חובת מסכות בחוץ כבר אין, ורק בתי הקולנוע נשארים סגורים. זו לא בעיה ליצור מתווה שבו הקרנות מסוימות, המיועדות לכל המשפחה, יאכפו תו סגול וריחוק חברתי מוקפד, והקרנות ערב יהיו פתוחות באופן מלא למתחסנים, כמו כל אירוע אחר".
"אנשים צפו בו, אבל אני לא הייתי שם"
חזרה לישראל, שבנובמבר האחרון ציינה את טקס פרסי אופיר השנתי. הסרטים המועמדים בטקס כמעט תמיד הגיעו לבתי הקולנוע רק לאחר שנערך, אבל נראה שההמתנה מעולם לא הייתה כל כך ארוכה. בין "הנה אנחנו" של ניר ברגמן, "אפריקה" של אורן גרנר או "אסיה" של רותי פרי-בר, לרשימה מצטרפים עוד סרטים שכבר נחשבים לחלק מהיבול של השנה הבאה, ומוכנים לחלוטין להפצה או לפחות סיימו את שלב ההפקה. לכמה מהם, כמו "אחד בלב" של טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש") או "תמונת ניצחון" של אבי נשר, יש גם פוטנציאל קופתי לא מבוטל. כל אלה עשויים להביא כמות גדולה יותר של צופים לאולמות, אבל הם עשויים ליצור צוואר בקבוק שיקשה על רבים מהם להצליח.
במקרה של "אסיה", נדמה שהמחיר של העיכובים גבוה במיוחד. סרט הביכורים של פרי-בר קטף שלושה פרסים בפסטיבל טרייבקה, שם הוקרן לראשונה, ובהמשך אף הפך לזוכה הגדול של טקס אופיר האחרון. בנוסף לכל אלה, הוא גם יכול להשוויץ באחת השחקניות הבודדות ש-2020 האירה לה פנים: שירה האס. ההצלחה הבינלאומית של "המורדת" מבית נטפליקס, המועמדויות לאמי ולגלובוס הזהב, ואפילו החזרה המדוברת של "שטיסל" למסך - כל אלה הפכו את האס למניה בנסיקה, ואי אפשר שלא לתהות האם ההייפ הנרחב סביבה יחזיק מעמד עד שהקולנוע יקום לתחייה.
"מבחינת המומנטום של הסרט, הכי הגיוני שהוא ייצא כשמדברים עליו, אבל לצערי זה לא התאפשר עד עכשיו בארץ. ממש מחר אני טסה לפסטיבל במוסקבה, תהיה שם הקרנה שאחריה הסרט גם יופץ ברוסיה"
במאית "אסיה" רותי פרי-בר
"מבחינת המומנטום של הסרט, הכי הגיוני שהוא ייצא כשמדברים עליו, שזה אחרי הזכייה בטרייבקה או באופיר", מודה פרי-בר, "גם ההצלחה הגדולה של שירה יצרה תזמון טוב מבחינתנו. לצערי זה לא התאפשר עד עכשיו". בדומה לרוזנברג, היא עוד לא צפתה בסרט שלה באולם עם קהל (או בכלל), אבל בסוף השבוע הקרוב זה עומד להשתנות: "ממש מחר אני טסה לפסטיבל הבינלאומי במוסקבה, תהיה שם הקרנת בכורה שאחריה הוא גם יופץ ברוסיה".
"הסרט כן רואה קהל, פשוט לא בצורה שציפיתי", היא מסבירה, "לעשות סרט זה תהליך מאוד ארוך, ולאורך השנים, הנקודה שחיכיתי לה היא שהסרט יופץ בעולם ואני אוכל לראות איך אנשים מגיבים אליו. לשבת באולם קולנוע, לשמוע את הקהל, לראות את הפרצופים בסיום הסרט - זה משהו שעד היום לא קרה. אנשים כן צפו בו, אבל אני לא הייתי שם כדי להרגיש את זה. זה חלק בלתי נפרד מהחוויה של להוציא סרט, והיא לא התקיימה בתנאים של השנה הנוכחית".
"אני מאמינה שלסרט יהיה קהל", מסכמת פרי-בר, "עד עכשיו זה הוכיח את עצמו. פעם אחרי פעם ראינו שאנשים מאוד מתרגשים ונהנים ממנו. אני חושבת שאנשים מאוד משתוקקים שבתי הקולנוע יפתחו, ורק מחכים לראות סרטים. כשיגיע הרגע, בתקווה שהוא יהיה מוקדם, אני מקווה שהסרט יצליח לגעת גם בקהל הישראלי. סביר להניח שהסיבה היא כלכלית, שלא משתלם לבתי הקולנוע לפתוח בתנאים הנוכחיים, ושברגע שהם יראו שזה כן משתלם, הם יעשו את זה. אני לא חושבת שיש אידיאולוגיה גדולה מאחורי זה".