שיראל פלג, במאית ישראלית שחיה בגרמניה ויצרה בשנים האחרונות את סרטה הראשון, "חתונה עם סבתא", בסך הכל רצתה לעשות דבר די פשוט: קומדיה רומנטית על זוג נשים. "עד היום עוד לא הייתה קומדיה רומנטית מסחרית ששמה שתי נשים במרכז כמושא האהבה בלי שהאישיו הגדול יהיה שתי נשים שרוצות להיות ביחד ומישהו שזה לא בא לו טוב בעין", מסבירה הבמאית והתסריטאית בת ה-36 בשיחת זום טרנס-יבשתית מברלין, שם היא חיה בשנים האחרונות עם בת זוגה ובנן המשותף, "זה עדיין לא קיים באופן שהוא נורמלי לגמרי".

הקומדיה המטורפת שלה, שמוקרנת היום בארץ במסגרת פסטיבל סרטי נשים הבינלאומי בירושלים, עוקבת אחר בחורה ישראלית (שירה, בכיכובה של מורן רוזנבלט), ובת הזוג החדשה שלה, מריה (לואיז וולפרם) הגרמנייה. כשמריה מחליטה לעזוב את מולדתה, ללכת אחרי שירה ולעבור לגור איתה בישראל – היא צריכה להתמודד לראשונה עם כל החוצפה הישראלית, על כל המשתמע מכך.

מתוך
לואיז וולפרם ומורן רוזנבלט, מתוך "חתונה עם סבתא"|צילום: גיורא ביח, יח"צ

"הכוונה הייתה לעשות סרט שהוא סיפור אהבה קלאסי, עם כל הנושאים שלרוב לא נכנסים לתוך הז'אנר הזה. להשתמש בז'אנר שאנחנו כל כך מכירים כדי לנסות להתעסק בדברים אחרים, שלא נוגעים בהם בקומדיה הרומנטית המסחרית. לקחת דברים שהם לא במיינסטרים ולשים אותם במיינסטרים", היא מצהירה. "היה סרט אחד גדול לאחרונה עם זוג גברים צעירים, אבל עדיין – הנושא של הסרט היה זוג נערים שרוצים להיות ביחד. העולם הולך לשם בצעדים גדולים, יש תחושה שהמיינסטרים נפתח ומחפש לשים הרבה יותר מגוון על כל סוגי המסכים שאנחנו צופים בהם. הטלוויזיה הגרמנית והקולנוע בגרמניה למשל מאוד שמים לב למגוון ששמים על המסך. מאחורי הקלעים זה עדיין סיפור אחר, אבל גם לשם נגיע מתישהו. באופן כל כך אגבי עדיין קשה למצוא את זה, וזו הייתה מבחינתי מטרה מאוד חשובה. וכדי להפוך שתי לסביות לנון אישיו, צריך להעמיס את הסרט בהרבה טירוף אחר", היא מסבירה ופורצת בצחוק.

כמה מהסרט הזה הוא ביוגרפי?
"המוטיבציה הגיעה מהסיפור האישי שלי. הכרתי את בת הזוג שלי כשהייתי בשנה האחרונה של לימודי הקולנוע בישראל, היא החליטה שהיא נשארת בשבילי בארץ ועברנו ביחד לתל אביב. וזו הייתה הפעם הראשונה שבה חוויתי את מדינת ישראל דרך נקודת מבט של זרה, ועוד זרה גרמנייה ולא יהודייה. והייתי בשוק מזה, האמת. כי לא ידעתי שאנחנו עדיין כאלה".

"עד היום עוד לא הייתה קומדיה רומנטית מסחרית ששמה שתי נשים במרכז כמושא האהבה בלי שהאישיו הגדול יהיה שתי נשים שרוצות להיות ביחד ומישהו שזה לא בא לו טוב בעין"

ב"כאלה", פלג מתכוונת בדיוק לחוצפה הישראלית שכל כך מזוהה איתנו. "הבאתי את השחקנית הגרמנייה לארץ גם בשביל לעשות חזרות וגם בשביל שתחווה ותרגיש את האווירה לפני שנכנסים לצילומים, כי לא רציתי להפיל עליה את העניין הזה בבום", היא מרחיבה. "אז יצא שהיא הייתה בארץ בערך חודש לפני תחילת הצילומים. אחרי שבוע היא אמרה לי: 'זה לא נורמלי. כל הדברים שכתובים בתסריט קורים לי במציאות'. וזה חלק מהעניין, זה באמת לא מומצא. ויש המון דברים שקורים ביומיום שלנו ולא מופיעים על המסך, שזה איזשהו טאבו שלא נוגעים בו. שזה נורא מוזר, חברה עם פה גדול כמו שלנו".

לקחת נושאים שהם דווקא מאוד מאוד מדוברים, בקולנוע בעיקר – שואה, כיבוש. שלושת רבעי מהתרבות שלנו הם על הנושאים האלה.
"נכון, אבל לא בצורה הזאת", פלג מסכימה ומסייגת. "תמיד אנחנו הולכים לזה מהכיוון הטראגי. אבל טראגי זה 'פיק', זה קצה של משהו, ואני חושבת שהטראגיות שלנו היא ברמה היומיומית, ואנחנו לא רואים את זה ביומיום שלנו. אנחנו רואים את זה בקולנוע מאוד ספציפי, מאוד פסטיבלי... אבל להביא את זה לשכנים של ההורים שלי? אף אחד לא עושה את זה. וזה משהו שאני עדיין לא מבינה".

לצערה של פלג, גם היא לא מצליחה להביא את הסרט לשכנים של ההורים שלה – אבל לא מאותן סיבות. "חתונה עם סבתא" עשה סיבוב גדול בכל העולם, נחל הצלחה בארה"ב וכרגע מצליח גם בנטפליקס הגרמני, בו הוא משודר כבר כחצי שנה – אבל בשלב זה אין תכנון להפיץ אותו בישראל, והאפשרות היחידה לצפות בו היא בפסטיבלים. "אני חושבת שהמפיצים לא חושבים שזה סרט שהוא יימכר בארץ".

זה מפתיע.
"גם אותי, אבל אין לי תשובה רשמית לדבר הזה. זה חבל כי קומדיה היא נדירה נקודה, קומדיה שהיא לא מטומטמת היא נדירה עוד יותר, וזה מה שהיה חשוב לי – לעשות קומדיה שמכבדת את האינטליגנציה של הקהל בלי לחשוב שהוא טיפש, שזה באמת נורא נדיר".

"הייתי צריכה להזכיר שאוכלים אצלנו גפילטע פיש"

את במאית צעירה שחיה ולמדה בישראל, והסרט שלך הוא גרמני. את חושבת שזה קשור לכך שהתעשייה בארץ חוסמת או לא מקדמת יוצרים צעירים?
"אני לא יודעת אם היא חוסמת, אבל בפן המקצועי היה לי ברור שהדברים פה קורים מהר יותר מאשר בארץ. כמובן שגם הכסף הוא יותר גדול כאן, כי זו מדינה יותר גדולה עם משאבים שונים, וכי התרבות נמצאת במקום אחר... היום יש פה גם התפוצצות מטורפת ופריחה באמת מטריפה של המון אפשרויות, כי כל חברות הסטרימינג הגיעו לגרמניה ופתחו פה משרדים. דיסני, אמזון, נטפליקס, HBO. כולם כאן והם רק מחפשים לקטוף".

אין לי שם של טייסת ואני כהת עור, ובארץ זה מקשה. תמיד הרגשתי שהייתי צריכה להסביר שאני גם אשכנזייה, אני פשוט דומה לאבא שלי. ואיכשהו, כל מה שלקח זמן או לא הסתדר לי בארץ, קרה פה באופן מאוד טבעי"

"באופן אישי, בלי שום קשר לתעשייה הישראלית, אני הרגשתי שהרבה יותר קשה לי להתקדם בארץ מאשר פה. כי כל אחד מביא את החסמים שלו, ומה שאתה לא יודע בתרבות שאתה לא מכיר לא מפריע לך", היא מודה וצוחקת צחוק קצר ועצבני. "גדלתי בארץ, ולכל אחד יש את השקים שלו, את המטען. פה לא היה לי מטען. הגעתי דף חלק ויכולתי לעשות את מה שאני רוצה - לא ראיתי מגבלות, ראיתי רק אפשרויות. אין לי שם של טייסת ואני כהת עור, ובארץ זה מקשה, זו לצערי האמת. ותמיד הרגשתי שהייתי צריכה להסביר שאני גם אשכנזייה, אני פשוט דומה לאבא שלי שהוא דרום אמריקאי. אלה דברים שלא קרו פה. יכולתי להיות מי שאני, איך שאני רוצה, ואיכשהו, כל מה שלקח זמן או לא הסתדר לי בארץ, קרה פה באופן מאוד טבעי. אז נורא נוח לי פה. זה לא משנה את העובדה שישראל זה הבית ומקום שאני אוהבת מאוד, אבל פה זה המקום שנוח לי באופן מפתיע, עם כל הזרות".

שיראל פלג (צילום: fotostudioneukoelln.de, באדיבות המרואיינת)
שיראל פלג|צילום: fotostudioneukoelln.de, באדיבות המרואיינת

אותן תחושות ליוו את פלג במשך שנים רבות. הפעם הראשונה בה היא נתקלה בתחושת הזרות בארץ הייתה כשעברה לתיכון בעמק חפר. "זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה חלוקה ל'הם' ו'אנחנו'. הייתי צריכה כל הזמן להזכיר שאני גם אשכנזייה, זה גם בסדר, גם אצלנו אוכלים גפילטע פיש. אבל הכינוי שלי אצל כמה אנשים היה 'חומית'. פתאום קלטתי –'משהו לא בסדר באיך שאני נראית? למה אני לא חלק?'. והבנתי שאלו דברים שהשאירו חותם עמוק".

זו אמנם הייתה ההיתקלות הראשונה של פלג עם התופעה, אבל היא ממש לא הייתה האחרונה. "היו הרבה אירועים כאלה, עם שמות מוכרים שאני לא כל כך רוצה להזכיר. עבדתי באולפן הקלטות עם אחד הזמרים הכי גדולים בארץ, ונורא היה לו חשוב לשאול אותי 500 פעם ולבדוק שאני באמת אשכנזייה. לא יודעת למה", היא חושפת. "אחר כך עבדתי ב'הארץ', והרגשתי את זה מאוד. עבדתי בדסק החדשות שזה מקום מאוד לבן ברובו. זה היה בהחלט משהו ששמחתי מאוד להיפטר ממנו בגרמניה. כי הזרות עכשיו היא אחרת – זו זרות מבחירה".

"כשאת פתאום יושבת בעמדה שבה את יכולה להחליט עם מי את עובדת, את מבינה איך זה קורה גם מהצד השני"

אחד מהנושאים העיקריים של "חתונה עם סבתא" הוא אותו מפגש עם הזרות, אבל מעיניים אחרות. "זה לא הסיפור שמסופר שם, זו יותר החוויה האישית שלי. אבל במדינת ישראל כולם מכירים את כולם, וברגע שאת לא 'בת של' יותר קשה לך להגיע. מאוד הרגשתי איפה גבולות הברנז'ה. ותמיד הייתי בתוך, אבל לא באמת. קרוב מספיק לקלחת כדי לדעת שאת לא חלק".

מתוך
לואיז וולפרם ומורן רוזנבלט, מתוך "חתונה עם סבתא"|צילום: גיורא ביח, יח"צ

בברלין, פלג פגשה את מי שלימים תהיה המפיקה של הסרט – כריסטינה גונתר – והן התחילו ללהק את אנשי הצוות להפקה. "פשוט חיפשנו אנשים שאנחנו רוצות לעבוד איתם, ואיפשהו במורד הדרך שמנו לב שאנחנו במאה אחוז נשים", היא נזכרת. "ואז אמרנו, 'אופס. שוויון? צריך גם להכניס כמה גברים לתמונה'. אז גם את מבינה, כשאת פתאום יושבת בעמדה שבה את יכולה להחליט עם מי את עובדת, איך זה קורה גם מהצד השני. כי אתה מחפש את האנשים שחושבים כמוך, שהולכים באותה הדרך, ומאוד קל לייצר מעין 'חברה סגורה'. אבל התמזל מזלי להיות במצב שבו אני יכולה לקבל החלטות עם מי אני רוצה לעבוד ולייצר סביבת עבודה מכילה. הדבר הכי חשוב לבמאים ולבמאיות צעירים וצעירות זה לדעת שיש לך את הכוח להחליט את מי את מביאה לתוך המסע, וזה כבר מתהליך הכתיבה של התסריט – לראות איזה דמויות את שמה, באיזה סיטואציות, ולחשוב טיפהל'ה מחוץ להגדרות המאוד מאוד קבועות האלה, כי זה כבר לא שייך לעולם שלנו היום".

לחזור לשולחן הכתיבה

אחרי ש"חתונה עם סבתא" יצא לאקרנים, פלג קיבלה את חותמת ההצלחה הרשמית בגרמניה: היא הוזמנה לביים פרק בסדרת המשטרה הקאלטית "טאטורט". "זו חיה מוזרה שיש רק בגרמניה. זו סדרה שרצה פה משנות השבעים, היא משודרת בכל יום ראשון בשעה שמונה ורבע בערב, וזה דת. אלו 90 דקות של סרט עם התחלה אמצע וסוף סגורים, ומי שזוכה לעשות את זה – זה כביכול 'הצלחת', עכשיו קיבלת את כרטיס הכניסה למועדון הקולנוענים הגרמני".

מתוך
רבקה מיכאלי, מתוך "חתונה עם סבתא"|צילום: גיורא ביח, יח"צ

מאז הספיקה פלג לביים גם סדרת נוער, אותה סיימה לצלם שלושה ימים לפני הראיון. השלב הבא הוא סרט שני. "ביימתי מספיק דברים של אחרים מאז סרט הבכורה שלי והגיע הזמן לחזור לשולחן הכתיבה", היא משתפת. "זו תהיה דרמה רומנטית לקולנוע, בתקווה שעדיין יהיה קולנוע. אני עובדת עם אחת החברות הגדולות ביותר בגרמניה וזו הזדמנות עצומה".

"בארץ לרוב את מרגישה שאת עושה פרו בונו בזמן הפנוי שגם ככה אין לך"

שיראל גם רוצה לעבוד בארץ, אבל ברור לה שזה לא יהיה פשוט. "אני אצטרך לבנות את זה מאפס. עכשיו אני מתפרנסת מזה, זה לא משהו שאני עושה אם יוצא לי. בארץ האופן שבו הרבה אנשים מארגנים את החיים שלהם הוא לא מתוך נקודת הנחה שהדבר הזה יכניס הכנסה שוטפת, ואצלי זה כן", היא מסבירה. "למשל, אם אני אגיע לפגישה עם מפיקה אז אני אכין פיץ', ואם הם רוצים להמשיך לעבוד אז הם ישלמו על הדף נייר הבא שאני אתן להם. זה לא קורה בארץ. בארץ לרוב את מרגישה שאת עושה פרו בונו בזמן הפנוי שגם ככה אין לך, וזה משהו שמפריע לי כבר המון שנים. בארץ אתה צריך שיניים וכישרון ואורך רוח ורצון מטורף בשביל לשרוד בתוך הדבר הזה. בגרמניה אני מרגישה שיש הרבה אנשים שמצליחים כי אפשר. כי זה 'קל'".

 

מתוך
עירית קפלן, מורן רוזנבלט וברנהרד שוץ, מתוך "חתונה עם סבתא"|צילום: גיורא ביח, יח"צ

אחרי לימודי בקולנוע בארץ, פלג החליטה להמשיך ללמוד גם בגרמניה. היא למדה את השפה ואז התקבלה לתוכנית לתסריטאים באחד מבתי הספר הטובים ביותר באירופה לקולנוע. "זה היה טירוף מבחינתי, כשישבתי בבית ספר לקולנוע פה, ופתאום קלטתי שאנשים מדברים על כל האופציות של מה הם יעשו אחרי הלימודים. ואמרתי לאנשים – 'כן, הבנתי, את רוצה להיות תסריטאית, אתה רוצה להיות במאי. אבל ממה תתפרנסו?', והם הסתכלו עליי כאילו – 'מה זאת אומרת? אנחנו לומדים את זה, זה מה שאנחנו נעשה אחר כך'. הם לא הבינו את השאלה שלי".

אז מה כדאי לצעירים עם תואר בקולנוע לעשות כדי לעבוד במקצוע?
"להחזיק חזק, להאמין בעצמם, ללמוד שפה נוספת ולבוא לעשות סיבוב בחו"ל. זה נורא להגיד את זה. אני זוכרת שכשפגשתי את אשתי אמרתי לה: 'מה שאת רוצה, אני אעבור איתך לתל אביב, אבל שיהיה לך ברור - אני לא עוזבת את מדינת ישראל. זה הבית שלי, זה המקום שלי, נעים פה או לא נעים פה – זה מי שאני. אין שיראל בלי ישראל'. אז לשמוע את עצמי מדברת ככה היום זה נורא מוזר לי". 

בקומדיה רומנטית כמו בקומדיה רומנטית, "חתונה עם סבתא" נגמר בסוף טוב. את מאמינה בסופים טובים?
"בסופו של דבר הסרט הזה הוא פנטזיה שלי, העולם החלופי שייצרתי לי שבו אני מקווה שנמשיך להתנגח אחת בשנייה אבל עם יותר כבוד ואהבה הדדית, כי כל עוד אנחנו רבים אנחנו בתקשורת. כולנו כבר הפסקנו לדבר על שלום, זו מילה שנעלמה לגמרי מהשיח שלנו. אז בסדר – נמשיך להתווכח, אבל הייתי שמחה שזה יקרה עם הרבה יותר כבוד והכלה. אני נורא מתביישת בזה שאנחנו יודעים כל כך מעט – אפילו לא השכנים שלנו, אלה אנשים שגרים איתנו באותה הדירה, והייתי שמחה שזה ישתנה. אין לי חלומות על שלום, לא צריך גם, הכל בסדר. אבל גם לריב צריך לדעת איך".