פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-38 בחיפה יצא לדרכו בשבת האחרונה, ומציג כהרגלו בקודש תוכנייה עמוסה בכל טוב. אחד הסרטים המסקרנים שמציגים בפסטיבל הוא "טפיפה", סרט הביכורים של אמנית הווידאו-ארט אן אורן, ישראלית שחיה בברלין. מדובר, ללא ספק, בצפייה מאתגרת: "טפיפה" הוא סרט נועז וביזארי שבהחלט לא מיועד לכל אחד - אבל אורן לא מוטרדת מכך. לדבריה, למרות שמדובר ביצירה לא שגרתית ומאוד פרובוקטיבית, החששות שלה מתגובות הקהל נעלמו כבר בשלב מוקדם.
"כן חששתי בהתחלה, כי באקלים החברתי של היום זה מפחיד להיות פרובוקטיבי", היא מספרת בשיחה עם mako. "אבל בסופו של דבר רציתי לעשות את הסרט שאהבתי: סרט שחשבתי שלא ראיתי עדיין, אז זרמתי עם האינטואיציות שלי. לא כולם צריכים לאהוב את הסרט".
"טפיפה" עוקב אחרי אווה המופנמת שמחליפה את אחותה זארה, הסובלת מהתמוטטות עצבים, כאמנית פולי – מי שאחראית לעיטוף של סרט או סרטון בקולות שמשלימים את מה שרואה הצופה על המסך. כשאווה נאבקת לייצר את הצלילים הנכונים עבור פרסומת העוסקת בסוס, זנב של סוס מתחיל לצמוח מגופה. זה נשמע מבהיל, אבל החוויה הזו מאפשרת לאווה לחוות תהליך של התגלות: היא מוצאת תחושה של עוצמה בזנב - עד כדי אורגזמה - ונפתחת לחיים, כשהיא מפתה בוטניקאי ועוסקת במשחקי מין ארוטיים.
הצגתו של "טפיפה" בפסטיבל חיפה מסמלת את בכורתו הראשונה בישראל, ואורן מספרת שהיא סקרנית מאוד לשמוע את תגובות הקהל המקומי לסרטה – בהתחשב, בין השאר, בסצנות החושפניות שמופיעות בו. בינתיים, בפסטיבלים אחרים בהם הציג הסרט - פסטיבל לוקרנו ופסטיבל סן סבסטיאן היוקרתיים - הוא זכה לשבחים. "בסן סבסטיאן ובלוקרנו אנשים אהבו את הסרט", היא משתפת. "הרבה ניגשו אלי אחרי הסרט או כתבו לי שהסרט נגע בהם, או רצו לדבר על רגעים בסרט שנשארו איתם. גיליתי שהסרט מאוד מדבר למתבגרים, הם התחברו לרעיון של הצגת שונוּת באמצעות זנב".
"בזמנו לא רציתי לספר סיפורים, חשבתי שהקולנוע חוזר על עצמו"
"טפיפה" הוא, כאמור, סרטה הראשון של אורן. היא אמנם למדה קולנוע בבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק, אבל למעשה, במשך תקופה ארוכה היא בכלל לא הרגישה צורך לפנות לכיוון היצירה הקולנועית. "בזמנו לא רציתי לספר סיפורים, חשבתי שהקולנוע חוזר על עצמו, מבחינת יחסי בימאית-צופה", היא מספרת בשיחה עם mako על החיבור לקולנוע דווקא עכשיו. "אני מנחשת שרציתי זמן כדי ליצור את הצורך הזה לספר סיפור. רציתי להתנסות בתמונות שנעות במרחב אז עשיתי המון עבודות של תמונות נעות, אבל נמנעתי מלספר סיפור". עכשיו, עם "טפיפה", אורן כבר לא שוללת את העיסוק בסיפורים – והיא אף עובדת על סרטה הבא, לצד עבודתה כאמנית וידאו: "בגדול אני ממשיכה בשני התחומים, אבל אני כבר מפתחת את הפיצ'ר הבא שלי, אז אפשר להגיד שאני יותר בקולנוע עכשיו".
התשוקה ההתחלתית של אורן לספר סיפור, לדבריה, נבעה מסיפור מסוים שבער בה. "תמיד רציתי לספר סיפור על אמנית פולי ולפני כמה שנים הרעיון הזה פשוט הגיע", היא אומרת. לדבריה, היא התחילה להתעניין בתחום כשביקרה בעצמה באולפן פולי והוקסמה: "לפני שנים רבות ביקרתי באולפן פולי בניו יורק ונדהמתי מאיך שהם עובדים לבד באולפנים החשוכים האלה, נלהבים מלחקות צלילים שוב ושוב כדי לשכנע את הצופים שמה שהם רואים על המסך הוא אמיתי. הרבה אנשים לא יודעים שהמקצוע הזה קיים".
חלק ניכר מעבודתם של אמני הפולי הוא להעצים צלילים שמייצר האדם בעצמו – נקישת נעלי עקב על רצפה או דפיקה חלושה על דלת. אבל ב"טפיפה", כאמור, עוסקת הדמות הראשית בפרסומת שבמרכזה סוס – ובהתאם, בסאונד שמייצרים סוסים. "רציתי לעשות סרט על אמני פולי שלא מחקים אדם – אלא סוס", מספרת אורן. "רכבתי על סוסים בתור נערה, ואני מכירה את הפיזיולוגיה של רכיבה אומנותית. זה נראה כאילו הרוכב והסוס עושים את זה ללא מאמץ, כריקוד שעושים ביחד - אבל זה דורש כניעה מסוימת של הסוס. בנוסף, הסוס היה בין הדוגמאות המוקדמות לעבודות של תנועה נעה של צילום, לכן היא החיה המזוהה ביותר עם מקורות הקולנוע".
הסרט כולו צולם במצלמות 16 מ"מ, מה שלטענת אורן נותן לו מראה יותר "משושי". "אני מאוד נמשכת לחומריות של 16 מ"מ, ואפילו שיחקתי עם דליפות האור בצורה דרמטית בעריכה. העלות הגבוהה הובילה לריכוז וריגוש על הסט, כי כולם ידעו שאנחנו לא יכולים לעשות יותר מדי טייקים – זה הפך את תהליך יצירת הסרט למרגש יותר. בנוסף, יצירת סרט על אמן פולי הגיונית יותר בפילם. יחד עם עבודת הסאונד, זה עזר ליצור את האווירה שרציתי בסרט". כשאורן מתייחסת לעבודת הסאונד, היא מדברת בין השאר על מוזיקת טכנו שמופיעה לא פעם ב"טפיפה": סצנת הטכנו הברלינאית תופסת מקום נכבד. "הצורה בה הסוס מזיז את הרגליים שלו נראית לי כמו הדרך שקלאברים של טכנו רוקדים, ואני כמובן קלאברית גדולה בעצמי", היא מספרת. "רציתי להשתמש בביטים של טכנו, גם מחוץ לסצנות המועדונים, כדי לבטא את תחושות הגוף וההתרגשות של הגיבורה".