כולנו כבר יודעים איך זה עובד – ידיעה, צו איסור פרסום, וואטסאפ גועש, פייסבוק רוחש, יאדה יאדה יאדה, ועד שמוסר הצו לאף אחד כבר לא אכפת מכל הסיפור. ובכל זאת, תמיד כיף להיזכר. רגע לפי שהאינפוגרפיקות חסרות האינפורמציה והאילוסטרציות חסרות המעוף חונקות אותנו מכל כיוון, כרוניקה של פרשה מפונצ'רת מראש:
מי ידע שהביטוי "מסיבות חשק" עדיין קיים מחוץ לעולמם של בלייר וולדורף וצ'אק באס? למרות שם התואר הסקסי ומלא המסתורין, לכולנו ברור שמפגשים שכוללים קריוקי הם לאו דווקא מעוררי ליבידו גדולים, ושרוב הסיכויים הם שמעבר למין קבוצתי, יכולנו למצוא שם בעיקר פחמים בטעם תות, רבעי פיתות עם חומוס ופלטות של ירקות חתוכים עם מטבל אלף האיים. למרות הבלינג שאולי מנסים לשוות לאירועים האלה, בכל זאת מדובר בישראל, וגם אם יש "דירה סודית", פחות סביר שמדובר בפנטהאוס שעשועים בסגנון יו"ר גוגל, אלא יותר בבניין דירות בויטק 9, עם איזה קוזילביץ' שממתין ליד הדלת ומנדנד על ועד הבית.
בערך בשלב הזה, פחות מיממה אחרי הפרסום הראשוני, אתרי החדשות הופכים למשהו שמזכיר משחק של "צנזורים מיותרים" – מסתירים את הפרט הברור מאליו, ומשאירים אותנו עם כל הפרטים, שנראים עסיסיים בהרבה, מעצם הצנזורה. כבר עדיף לעטר את הקעקוע של הזמר בצמד מגיני פטמות עם פרנזים.
ברגעים כאלה, נהיה ברור מי מחבריך מבין את משמעות המילה "לכאורה", ומי שותל אותה באמצע משפט באופן לחלוטין נטול הקשר, בתקווה להיחלץ מתביעה – למקרה שבדיוק סורקים את הפייסבוק שלו כדי למצוא הפרות של צו הפרסום, כפי שנהוג בעידן האינטר-לכאורה-נטי. אותו הדבר נכון לגבי המילה "כביכול". זו אינה דרמת בית משפט, השאירו את הלינגו המשפטי לג'וליאנה מרגוליס ולסנדי בר.
חיי המדף של בדיחות מתקצר באופן אכזרי.
הטראפיק לשירונט עולה.
איש אינו מתעניין במה מחולל הסטטוסים האוטומטי ייצר עבורך.