סלמה – בחירה של אמיצים
הרבה נאמר על חזרתה של סלמה לנבחרת מאסטר שף אחרי שהודחה ראשונה ועל המסלול המהיר שלה לגמר, אבל מה שאנשים מרבים לשכוח – זה שהמסלול האיטי, יש לו את היתרונות שלו. במסלול האיטי, זה שעברו תום וג'קי, יש זמן להכיר את השופטים ואת טעמם, יש הזדמנות לנשנש פיטנגו הררי או ביצי דגים כשרות, יש אפשרות להמר ולקחת סיכונים, ובעיקר – יש הרבה מה ללמוד.
סלמה, לעומת זאת, חזרה באמצע העונה ונדרשה להפגיז, לא פחות, בכל משימה. וכשמסביב כבר אין כבר כל מיני ילדים שמתעלפים ממראה של איברים פנימיים של פרות או של עצמם, כשמסתכלים ימינה ושמאלה ורואים רק את הקומץ של אלה שאשכרה יכולים לקחת את התחרות הזאת, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
דיוק של מדענית חוקרת (ועזבו את סיפור המדחום, זה לא אותו סוג שמשתמשים בו במעבדה), מנות נטולות קשקושים ובעיקר בחירות אמתיות ואמיצות שלא נועדו להטיס את אייל שני ליער ברזילאי מטאפורי, אלא פשוט להיות טעימות כאן ועכשיו – הם שהופכים את סלמה לבשלנית נהדרת, כזאת שבאמת בא לנו לאכול את האוכל שלה ואולי אפילו לנסות להכין בעצמנו, ואם היא רק תשמור על כל אלה גם הערב –זה בדיוק מה שיהפוך אותה למאסטר שף הבאה של ישראל.
(ענת גפני)
תום פרנץ – כי יש גרמניה אחרת
ריאליטי, כפי שמסבירים לנו שוב ושוב, הוא סיפור על אנשים ולא על תחרות. הרבה לפני השורד האולטימטיבי, הדייר האחרון או המאסטר שף הגדול מכולם, אנחנו מתיישבים על הספה כדי להכיר אותם מקרוב. אז נכון, כאן זה לא האח הגדול ולא באמת יצא לנו לראות האם הגרמני השלו והמדויק בצורה כירורגית יאבד את זה כשמישהו שוב יאכל לו את השטרוייזל אוכמניות בקוניאק ששמר במקרר. אבל בתנאי התחרות הקיימים לא היה בעונה השלישית מתמודד מרתק יותר מתום.
עזבו לרגע את העובדה שהאיש הסכים להטיל בעצמו מום באזור אסטרטגי רק כדי להפוך לאחד מאתנו, עזבו שעזב את היערות הירוקים וההרים המושלגים כדי להזיע כאן גם בחודשי החורף. הקלף המנצח של תום היה דווקא השילוב הנדיר הזה בין מזרח למערב. מצד אחד עוגות ומאפים שמרוב הפריכות שלהם היינו צריכים להנמיך את הווליום בטלוויזיה, מצד שני המשיכה שלו לדגים מרוקאים, טחינה וסביח, היכולת להפוך כל רייבכוכן ללביבה משודרגת כחול-לבן.
התסכול הגדול באמת בצפייה במאסטר שף הוא שהדרך שלנו לחוות אותה היא רק בדמיון. אנחנו יכולים לנחש איך הדג המרוקאי של ג'קי ישרוף איברים פנימיים שלא יעצרו אותנו מלקחת עוד ביס, איך האוכל האתני של סלמה יגרום לנו לרוץ להביא עוד פיתה כי נשאר עוד קצת על הצלחת. בין השווארמה על פנקייק בבירה לצלעות טלה בטבולה, האוכל של תום תמיד נראה מסתורי, מעניין, כזה שאי אפשר לדמיין על הלשון. איזו סיבה טובה יותר יש להעניק למישהו פרס על בישול?
(אילן קפרוב)
ג'קי למיליון! אה אין מיליון? אז לא חשוב
עם כל החיבה לתום וסלמה, אם ג'קי לא זוכה אני שורפת את המטבח. שניהם מתוקים ומרגשים ובשלנים, אבל ג'קי היא היחידה שבאמת כוכבת. בואו נודה שבדרך כלל מתמודדים בתחרויות בישול נעים על הקשת האפרורית שבין אמהות חייכניות שאוהבות לפלט ואנשי הייטק עם צד אומנותי שקראו ספר אחד יותר מדי של רות סירקיס, אבל ג'קי היא משהו אחר. סימנו אותה מההתחלה. לא בגלל האוכל, למי אכפת בכלל, בגלל שיש בה משהו טבעי ואותנטי ואנחנו מאמינים לה, בגלל שהיא מבשלת מהבטן ומתבלת את הכל בטונות של כריזמה.
וזה לא רק הסטאר קוואליטי, ג'קי גם עברה דרך. השופטים מדגישים את זה וגם קשה שלא לשים לב לבד. היא לא הגיעה לתחרות בגלל דגים מרוקאים ותנצח בה בגלל קציצות, היא גילתה עולם, בכל תכנית מחדש היא צעדה אל עבר הלא נודע, ועשתה את זה עם טונות של חן. כי לפתוח את הראש זה לא רק להכין בפעם הראשונה בחיים ניוקי א לה רומנה, זה גם לטעום את זה בפעם הראשונה, ואז להכין את זה עם טאץ' אישי. זה לא דורש רק מקוריות ודמיון, אלא גם לא מעט אומץ.
(נטע חוטר)