הייתי החייל הכי ג'ובניק שאי פעם ג'יבנק ג'וב מג'ובנק בצה"ל. התפקיד שלי - אליו אשכרה עברתי שורה של מיונים ומבחני כשירות - שילב את האתגר המוטורי שבהזזת עכבר עם היכולות המנטליות הכרוכות בהחלפת מצעים. למדתי שני דברים בשנים שהעברתי בבור חיל האוויר בקריה. הראשון הוא איך לצחצח נעליים גבוהות בלי להכתים את המכנסיים, והשני הוא כל המילים ל"שיר אהבה אינדיאני" של עלמה זהר.

אין לי את היכולת הקוגנטיבית לשמוע את השם מֹשה בלי להגיד "או ש- או ש-". ואם מישהו אומר לידי "או ש-" אני מחויב, חוזית, בהתחייבות שחתמתי עליה מול כוחות עליונים, חזקים ממני, להשיב "את איתו... או שאת איתי". וכנראה שאעשה את זה גם באנפוף הקול, שהוא החיקוי שלי לאיך שעלמה זהר שרה את "שיר אהבה אינדיאני". כי על פניו, "שיר אהבה אינדיאני (מיגל)" הוא שיר שלא היה אמור לעבוד. הוא שבור ותפור בגסות, מדלג בין נקודות מבט, לחנים, שפות וסגנונות מסירה מוזיקליים. ולמרות זאת, הוא היה להיט. וחשוב מכך, הוא היה להיט של חיילים. ללהיטים של חיילים יש מדדים אחרים, דרישות אחרות ממה שמאפיין להיט פופ רגיל. הם צריכים להיות מושרים בקלות בקבוצה, הם צריכים להפעיל והם צריכים שאפשר יהיה לעשות עליהם פרודיה.

וכך עשינו. אני עובר ללשון רבים כי ברור לי שהחוויה העצומה שיש לי עם "שיר אהבה אינדיאני", היא חוויה קולקטיבית. התחברתי אליו משום שהוא היה השיר שאני וחבריי ליחידה שמענו ביחד. הוא התנגן ברדיו כשיצאנו הביתה, הוא הושמע מטלפונים ונגני MP3 בזמן הנקיונות השבועיים במשרדי היחידה. הוא הפך לשפה משותפת שלנו אחד עם השני. קראנו זה לזו 'מיגל', בחיבה, כתבנו לו מילים חדשות ברוח היחידה. האם אני מכיר גם היום ממרחק לא-משנה-כמה שנים, את המילים הפארודיות? נחרוג ממנהגה של גיבורת "שיר אהבה אינדיאני" ונשיב תשובה חד משמעית: כן. יודע את כל מילות השיר שעזרתי לכתוב לפני יותר מעשור, ויודע גם מה מצחיק בכל אחת ואחת מהן. כי זה כוחם של להיטי חיילים, הם מקננים לך בראש כמו אהבה שזנחת, כמו רומן לא לגמרי אסור, אבל לגמרי סודי.

כי אני רוצה לחשוב שהיו לי מיגל-ים משלי. לא קראו להם מיגל והם לא היו אינדיאנים (זהר עצמה סיפרה שמושא האהבה האמיתי עליו ביססה את השיר לא היה אינדיאני, אלא אתיופי שפגשה במהלך טיול במדינה), אבל הם היו תחומים בזמן. הם השתייכו לרגעים מאוד מובהקים בהיסטוריה הרומנטית שלי והם ריגשו אותי בצורה שרק סיפור אהבה עם מישהו שלא מגיע מהתרבות שלך יכול לרגש. זו לא השווצה לרגע, כן? ברור לי שהרבה ישראליות וישראלים מרעו (שכבו, נו) לא מעט מקומיים במהלך הטיולים שלהם אחרי הצבא, אבל עלמה זהר הכניסה את זה לדיבור השוטף של צעירי 2008. ידעתי מה מצופה ממני - לבעול ולהיבעל על ידי מישהו שלא דובר עברית, כנראה על מיטת קומותיים בהוסטל - וידעתי שכשאחזור לארץ, החברים שלי יבינו את הרצון שקינן בי. את הדחף, את תשוקת הכיבוש, כי גם הם האזינו ל"מיגל", גם הם שרו על אותה שריטה של שנים, ואמרו "הוא בכלל אינדיאני - מה הוא מבין?". איך הוא, הזר המדומיין הזה, יכול בכלל לחדור לחיים העשירים שחווינו יחד בצה"ל? איך הוא יבין את הדינמיקה? ולכן, ככל שהוא יקסים אותנו, כל אחד מאיתנו בנפרד, אנחנו גם נקסים אותו. אני אהיה העלמה זהר הזו שלא עונה למיגל, ולא רק כי היא לא יודעת מה לומר, אלא כי היא יודעת שהבחורה ההיא שנכרכה אחרי הגבר האקזוטי ההוא - כבר לא קיימת.

עלמה זהר (צילום: שרה פלוט)
מלכת הפופ של ישראל! לשנת 2008|צילום: שרה פלוט

ואין דוגמה טובה יותר לשבר של "שיר אהבה אינדיאני", שהוא גם סוד קסמו של השיר, מהשורות של משה בסופו. אל"ף, מי מדבב את המשה הזה? אני מרותק וזה לא יניח לי לעולם. בי"ת, ברור שקוראים לו משה. ברור שהבחורה הפאן-סקסית-קולית שמצטיירת בשיר חזרה ארצה לחבר המסריח שלה, משה, שמקביל מבחינתה למלחמה, השחיתות והחמסין של ישראל. היא חושבת שמשה כיבה אותה, שהגיע לה יותר, או שלכל הפחות הגיע לה לאהוב יותר את הבחירות שלה. וזה מרמור מאוד צה"לי, לא? כי מבלי להתכוון, "שיר אהבה אינדיאני" היה יומנו של חייל מובטל למחצה בקריה. ההתלבטויות שבו היו ההתלבטויות שלי. הפופ העקום שלו היה שיקוף מדויק של מצב רוח שיכול להתרחש רק כשאתה בורג מאוד לא חיוני למערכת הצבאית בישראל, זו שדואגת בו זמנית להגיד לך שאתה חשוב (כמו שהדוברת חשובה למיגל) אבל גם אפס משעמם שצריך להגיד תודה על הזכות שניתנה ("זה משה. תגידי או ש- או ש-"). עלמה מגדילה - משה מקטין. בסוף אתה מוצא את עצמך כמו אליס, מתכווץ ומתנפח עם השיר, וחוזר למידותיך הטבעיות. וזה יפה וחכם בצורה שאין לי באמת דרך להסביר. אם השיר היה יוצא אפילו שנה לפני או אחרי תאריך צאתו, לא הייתי אוהב אותו. לא הייתי שר אותו עם חברים, לא הייתי מתרגש ממנו גם היום.

לא בטוח שמי שיביט היום על כהונתה של עלמה זהר כמלכת הפופ של ישראל (תקופה יפה שנמשכה בין 2008 ל-2008, כולל 2008) יבין ת'קטע. עובדה, האלבומים האחרים שלה - יפים בדיוק כמו "דברי", ממנו לקוח "שיר אהבה אינדיאני", ולעתים גם יותר - הצליחו פחות. המוזיקליוּת שלה נשמעת היום יותר נישתית מהמונית. יותר קטע של מעריצים ותיקים שלא שחררו, ופחות מוזיקה שמושמעת 24/7 בכל תחנת רדיו בישראל. אבל לאותו רגע בדיוק, היה לה מאץ' בלתי ניתן לערעור עם הקהל המקומי, שקנה (קנינו, על מי אני עובד) את השטיק הזה וביקש ממנו עוד. במצעדי סיכום השנה, "מיגל" הגיע למקום העשירי בדירוג של רשת ג', ולמקום הרביעי במצעד של גלגלצ. רוצים לשמוע עובדה ציורית מדי? השנה העברית אז היתה תשס"ח.