את השחקן הצעיר טל גרושקה, שמגלם את הנער יוג'ין ב"יומן חוף ברייטון" בבית ליסין, לא הכרתי לפני ההצגה. אז עשיתי גוגל, ואם צריכה הייתה להתקבל תזכורת לכמה איומה התקופה הזאת, היא הגיעה עם נבוט בראש ולוחם בעל אותו השם - רס"ן טל גרושקה ז"ל מכפר סבא, מפקד פלוגה בחטיבת הנח"ל, שנפל ב-7 באוקטובר והוא בן 25. ואני לא יודע איך ממשיכים מכאן לכתוב על תיאטרון, אבל כנראה שהמילים יזרמו והדמעות יזלגו, וכנראה שבאיזשהו אופן זה גם קשור להצגה הזאת, שכתב ניל סיימון, שעושה זום-אין לחיי הצנע של משפחת מהגרים יהודית בארה"ב של ימי השפל הגדול וזום-אאוט לסיפור המסגרת של כולנו. הצגה על משפחה שהצליחה להימלט מאירופה לפני השואה, אבל מעצמה היא לא באמת יכולה לברוח. הצגה שמזכירה שמה שיהיה הוא שהיה, עם ההיסטוריה שנעה במעגלים וכולנו לכודים בשדים של הדורות שקדמו לנו. סיימון רקח מחזה אוטוביוגרפי שמנסה לעשות מסאז' לנשמה היהודית החבולה, וזיכוך מסוים גם מתקבל בתהליך, אבל עמו גם ההכרה המכאיבה שהוא מוגבל לתחומי הבית, למרחב המוגן.
"המלחמה הזכירה לי מי אני": מיה דגן בריאיון למגזין mako
כשחושבים על קלאסיקות יהודיות עולה לרוב התמונה מן השטעטל המזרח אירופי במחזות היידיש ומוסר ההשכל שתיארו יוצרים כמו שלום עליכם, יעקב גורדין ויצחק בשביס-זינגר. יהיו שם כלייזמרים, פולקלור מן העיירה הרכלנית שבה כולם דוחפים ונדחפים לכולם, וגם דמויות אייקוניות כמו ינטל, מירל'ה אפרת וטוביה החולב. אבל האמת היא שישנו סוג נוסף של קלאסיקות יהודיות, שלא נתפסות בהכרח ככאלה. סוג שפועל מן הצד השני של האוקיינוס ונטמע בתוך תרבות המהגרים האמריקאית, עם יוצרים שאמנם פרצו את חומות הגטו, אבל שאי אפשר לטעות בשורשים שלהם. יוצרים כמו פיליפ רות' וניל סיימון ואם תרצו גם וודי אלן ובגלגולים מתקדמים יותר אפילו ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד. בית אבא לא תמיד יהיה נוכח שם בגלוי עם הכיפה והשבת, אבל האלמנטים יהיו גם יהיו, ובראש ובראשה תהיה שם האמא היהודייה. זו שמגוננת על צאצאיה הרבה לפני שהמונח הורות-הליקופטר היה קיים - פועל יוצא של פוגרומים הצרובים באמיגדלה הקולקטיבית זה מאות שנים ואלה רק הקוזקים שמתחלפים.
"יומן חוף ברייטון", שעולה בימים אלה בבית ליסין בבימויו של רועי שגב ולפי תרגומה הקולח של עדנה מזי"א המנוחה, הוא ראשון בסדרה של שלושה מחזות אוטוביוגרפיים של סיימון, יחד עם "טירונות בלוז", שעלתה לפני כעשור בתיאטרון באר שבע, ועם "בדרך לברודווי". מחזות, שעובדו כולם גם לסרטים בשנות ה-80 במקביל להצלחתם על הבמות של ברודוויי, העוקבים אחרי בן דמותו של סיימון, יוג'ין, מעת שהוא נער מתבגר ועד שהוא מתגייס לצבא והלאה אל הקריירה בשואו-ביזנס. מחזות ששמים את הדגש על הבית והחינוך היהודי ועל ההתנגשות עם חברת המהגרים בדרך לגיבוש הזהות.
כך, למשל, "יומן חוף ברייטון" מתחילה כשיוג'ין עם כפפת בייסבול בידו, מדמיין שהוא אחד משחקני הניו יורק יאנקיז - הדימוי השלם להפיכתו לאמריקאי מן המניין, נייטיב. אבל אז מגיעה הצעקה "יוג'יןןןןןןן" של אמו, להפסיק לעשות רעש (כלומר להפסיק להיות מה שהוא, ילד), ולצאת אל המכולת להביא רבע חבילת חמאה - והנה אנחנו שוב בתודעת השטעטל. או למשל כאשר בת הדודה המתבגרת שלו נורה (דין הפנר), שעליה יש לו מחשבות מהז'אנר של הדודה לולה ב"אלכס חולה אהבה", מקבלת את ההזדמנות החד-פעמית לאודישן בברודוויי. אלא שלשם כך היא צריכה לשכנע את המשפחה, שאפשר להצליח בחיים גם בלי לסיים תיכון. ברודוויי, היאנקיז - מילים נרדפות לחלום האמריקאי שכה קרוב אבל גם כה רחוק.
"יומן חוף ברייטון" זו הצגה של דמויות, והכוונה בכך היא שמה שנעשה על הבמה מבחינת עלילתית משני לאופן שבו הוא נעשה. סיימון מאפיין דמויות על-זמניות שמעמיסות על עצמן משקולות מן העבר, ושכל אחת ואחד בקהל ימצאו דרכן, לא רק את עצמם על הבמה, אלא גם הקרובים להם. שגב מעמיד הפקה שמרנית בהתאם לכללי הז'אנר בכל הקשור לנראות ולקצב שלה, כאשר את הפוקוס הוא שם על השחקנים ועל מיצוי הפוטנציאל של הדמויות. הם מצדם גומלים לו על כך.
זה מתחיל בצעירים: גרושקה, שמוביל את ההצגה בחן רב כמתבגר יוג'ין, יחד עם הפנר, נאיה פדרמן כאחות הקטנה לורי, ועם האח הגדול סטנלי בתפקיד מצוין של אבירם אביטן. וזה ממשיך עם השחקנים הוותיקים, שיודעים כל אחד לתפוס את המהות של הדמות שלהן בפרטים הקטנים. יורם טולדנו, תמיד נהדר, הוא אב המשפחה ג'ק. מיה דגן היא הדודה בלנש, שמצטיינת לא במפתיע בניואנסים הקטנים שמעלים חיוך, ומעל כולם זו יונה אליאן-קשת בתפקיד אם המשפחה קייט, עם כך כל הרבה עוצמה ונוכחות בתפקיד שלה, אבל גם כל כך הרבה פגיעות וכאב מודחק. האמא היהודייה האולטימטיבית.
"יומן חוף ברייטון", ניל סיימון | בימוי: רועי שגב | תיאטרון בין ליסין | מועדים קרובים: 24-28 במאי