שתי סיבות לא לפספס את פסטיבל עכו השנה: "החייל הרזה" ו"הליוגבלוס"

בפעם הראשונה שביקרתי בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, אי אז בתחילת הניינטיז, צפיתי בהצגות אוונגרדיות ובועטות שאתגרו את הקונספט המוכר של תיאטרון. אחרי אותה חוויה בלתי נשכחת, הצפנתי בכל שנה מחדש לעכו, ראיתי הצגות טובות יותר וטובות פחות, אבל לאורך השנים הפסטיבל התחיל לאבד מקסמו ואפילו התמסד והתמסחר קצת, ואותו ריגוש בתולי לא הופיע שוב מאז לצערי.

מיואש מהמרדף הנואש אחר האגרוף בבטן המיוחל, הפסקתי לפקוד את האירוע על בסיס שנתי קבוע, אך מבט חטוף בתכנייה העשירה והמסקרנת של הפסטיבל הנוכחי, הבהיר לי שהשנה מוכרחים לתת לו צ'אנס, מה שמהר מאוד התברר כהימור משתלם ביותר. אמנם לא פשוט לבחור מתוך הרפרטואר המבטיח והמגוון, אבל שתי הצגות שממש לא כדאי לכם לפספס השנה הן "החייל הרזה" שבטוח גורמת לחנוך לוין לחייך בקברו ו"הֶלְיוֹגַבַּלוּס", הצגה שהיא אירוע תיאטרוני חלוצי אמיתי.

אין ספק שלביצוע המופתי של רועי אסף, שמגלם את דמותו של אותו חייל רזה, יש קשר ישיר לכך. אסף מפתיע בכל ניואנס הכי קטן ומוכיח פעם נוספת למה הוא אחד השחקנים הטובים ביותר שעובדים כיום. אל תטעו לחשוב שהוא גורם לשאר הקאסט להחוויר - עלאא' דקה כובש ומרגש, אייל נחמיאס נפלא (בייחוד בביצוע הקורע למונולוג הנוד והפטמה), נינה קוטלר פנטסטית וגם טומי צור (בנו הקטן של ערן) מפתיע, כשעל כולם מנצח הבימוי החכם, הרגיש של טל ברנר. למרות שלא מדובר בהפקה אוונגרדית במיוחד, זהו תיאטרון במיטבו שנוגע בשלמות. בהחלט מצרך נדיר במחזותינו.

היצירה המטלטלת הזאת היא לא עוד פרובוקציה לשם הפרובוקציה. מאחורי כל אקט שקורה על הבמה יש נימוק. אריאל וולף שעיבד וביים את מופע האימים של "הליוגבלוס", מסתמן כאחד היוצרים היותר מעניינים בארץ אחרי השיעור המאלף בתיאטרון עם ביצים מהו, שהוא מעביר את הקהל. תיאטרון שלא מפחד לבדוק גבולות וללכת עד הסוף, תיאטרון שלא נשען על המילה הכתובה אלא על הפעולות, תיאטרון שמבקש להמציא מחדש את החוויה התיאטרונית, שלא מנסה לרצות את הקהל בדקדנס המוכר והממוחזר אלא מבקש להרעיד ולזעזע את אמות הסיפים. אז כן, "הליוגבלוס" היא אולי ההצגה הכי מזעזעת שראיתי אי פעם אבל במובן הטוב ביותר של המילה.