חנוך לוין כתב: "למה, רגע לפני רדת המסך, הלב אומר שהעיקר לא נאמר? שיש עוד משהו חשוב שבשבילו היינו כאן, והוא הוחמץ, ולא תהיה עוד הזדמנות, היתה ולא תהיה עוד". כך בדיוק הרגשתי בסוף ההצגה החדשה של תיאטרון הבימה, "יחסים מסוכנים". זו אמנם הפקה יפה להפליא מבחינה ויזואלית, המחזה הרי מבריק והיא בהחלט מבוצעת היטב, אך אי אפשר להתעלם מאותה תחושת החמצה שליוותה אותי בצאתי מהאולם. 

יחסים מסוכנים (צילום: ג'ראר אלון, יחסי ציבור)
יפה להפליא אך לא מספיק מרגשת|צילום: ג'ראר אלון, יחסי ציבור
למי שלא מכיר את העיבוד הקולנועי המפואר (אף פעם לא מאוחר!) למחזה שכתב כריסטופר המפטון על פי רומן המכתבים הקלאסי של שודרלו דה לאקלו משנת 1782, זה סיפור על תשוקה וקנאה ועל חוסר היכולת לשלוט בהן. בנוסף, "יחסים מסוכנים" מנסה לפענח את הקשר או את חוסר הקשר שבין סקס לאהבה. המרקיזה דה מרטיי והרוזן דה ואלמון חוברים למשחק של פיתוי קטלני בצרפת של המאה ה-18. המרקיזה מאתגרת את הרוזן, שמודד את הצלחתו במספר הכיבושים שלו, לפתות את ססיל הצעירה והמאורסת ולספק לכך הוכחה בכתב. גמולו יהיה לבלות לילה סוער במיטתה של המרקיזה. אבל בינתיים, מה שהרוזן באמת רוצה הוא לכבוש את ליבה של מאדאם דה טורוול, וכשהמרקיזה מגלה שהוא בעצם מאוהב עד כלות במישהי אחרת, העסק רק הופך מושחת יותר. כמובן שזה נגמר בדם.

הבמאי והמנהל האמנותי של תיאטרון הבימה בעשור האחרון, אילן רונן, מצליח לגרום לסיפור העתיק להיראות ולהישמע רענן ורלוונטי, אך לא באופן עקבי. כשזה עובד "יחסים מסוכנים" מאוד מהנה, הבעיה היא שזה לא עובד כל הזמן. לצד תמונות בימתיות מרהיבות וקטעי ריקוד מסוגננים עם מוזיקה נהדרת, קיימת תחושה של עומס אפקטים שיוצר ניכור רגשי מהסיפור עצמו – יותר מדי שואו, פחות מדי דרמה מרגשת. מצד שני, יש רגעים בהם הדרמה עולה על גדותיה והפאתוס יוצא משליטה, בעיקר כשהגיבורים משחררים כמה צרחות היסטריות מיותרות.

יחסים מסוכנים (צילום: ג'ראר אלון, יחסי ציבור)
כל רגע של אסנת פישמן על הבמה הוא מרתק|צילום: ג'ראר אלון, יחסי ציבור
למרות שנדמה שהיא מקבלת רק תפקידים שגלן קלוז שיחקה על המסך בשנות השמונים (ע"ע חיזור גורלי), הליהוק של אסנת פישמן הקשוחה והנפלאה לתפקיד המרקיזה הפאם פאטאלית היה מתבקש. כל רגע של פישמן על הבמה הוא מרתק, יש לה עוצמות ווקאליות נדירות שחודרות מתחת לעור והיא מרגשת לא פחות כשהיא שותקת. אמנם ישבתי בשורה חמישית אבל אני משוכנע שניצוץ הטירוף של מבטה המקפיא מסנוור עד היציע. את דמותו המורכבת של הרוזן המסוקס מגלם אביב אלוש, שמפגין יכולות משחק מכובדות ביותר. הוא מצליח ליצור דמות רבת רבדים עם קונפליקט קיומי בוער והמתח המיני שלו עם פישמן עובר אותנטי לחלוטין.

גם מאור שוויצר מפתיע לטובה בתפקיד קטן שמשאיר טעם של עוד; לאה גלפנשטיין מקסימה כססיל התמימה; דנה ידלין אמינה מאוד כמאדאם דה טורוול המיוסרת ולרגעים אף מרגשת; דוית גביש ורותי לנדאו חינניות ויעילות; שפי מרציאנו מלא כריזמה כהרגלו ותימור כהן מפליאה בקולה כשהיא שרה את הלהיט הצרפתי של הזמרת אינדילה, Dernière Danse (ריקוד אחרון). אפילו חן גבעתי ונמרוד דגן בתפקידים נטולי טקסט כמשרתים מצליחים ליצור הרבה קסם על הבמה. החיוכים החצופים במבטם מספיקים.

יחסים מסוכנים (צילום: ג'ראר אלון, יחסי ציבור)
אביב אלוש מפגין יכולות משחק מרשימות|צילום: ג'ראר אלון, יחסי ציבור
"יחסים מסוכנים" מצטיינת גם מבחינה ויזואלית, בראש ובראשונה בזכות התלבושות התקופתיות המהפנטות של אולה שבצוב. התפאורה המינימליסטית והמרומזת שעיצב ניב מנור יחד עם להטוטי התאורה של זיו וולושין יוצרים תמונה נקייה ונעימה מאוד שמשרתת מצוין את ההתרחשות הבימתית. קרב הסיף שתכנן ברק גונן מרשים ומותח אך קטעי הכוריאוגרפיה של מירי לזר לא אחידים – יש רגעים פנטסטיים כמו ריקוד העברת המכתבים ורגעים יותר חלשים כמו נאמבר הפתיחה ל"ווג" של מדונה. גם העריכה המוזיקלית של לזר מכילה כמה הברקות כמו עיבודי המיתר לרדיוהד, נירוונה וגוטייה לצד כמה בחירות שנשמעות די נדושות כמו עיבודי הרוק לוויוואלדי ובטהובן.

התוצאה הסופית היא לא מספיק מגובשת, וגם לא מספיק נועזת לטעמי האישי. האמירה החברתית החשובה של המחזה לא מהדהדת מההצגה, היא נמצאת שם, עזובה מאחור, לא מטופלת. ברגעים שהיא טובה "יחסים מסוכנים" ממש טובה, אבל כשהיא לא אז היא ממש לא.