את הסרט "חולה אהבה בשיכון ג'" ראיתי יותר מ-20 פעמים בקולנוע. בנעוריי עבדתי במשך כמה חודשים כסדרן בקולנוע "רב חן" בתל אביב בתקופה שהסרט יצא לאקרנים. הקהל נהר בהמוניו כמו ערבים ביום בחירות לצפות בקומדיה העמוקה ושובת הלב, שהציגה הצצה מרתקת ואותנטית ביותר לחיי השיכון בפריפריה. הקהל והמבקרים כאחד התאהבו בדמותו של ויקטור, האנטי-גיבור הקלאסי, אותו גילם משה איבגי האגדי. התסריט המצחיק והמרגש והבימוי החכם של שבי גביזון בשילוב עם הביצוע הכובש של כל אחד מחברי הקאסט והמוזיקה המשובחת של אהוד בנאי יצרו פנינה קולנועית נדירה. לא לשווא "חולה אהבה בשיכון ג'" נחשב לסרט פולחן; גם 20 שנים אחרי הוא עדיין מרגיש עדכני למדי, בעיקר אחרי מערכת הבחירות האחרונה שהפכה את היחסים בין תל אביב לפריפריה למתוחים מתמיד.

בימים בהם הרבה יותר מדי סרטי קולנוע הופכים להצגות תיאטרון ללא סיבה מוצדקת חוץ ממסחרית (ע"ע "חיזור גורלי", "איש הגשם", "תנאים של חיבה" ועוד), ל"חולה אהבה בשיכון ג'" יש לפחות צידוק אומנותי ללידתו המחודשת ולו רק בגלל הרלוונטיות הרבה שלו לישראל של ימינו. זה כמובן בהנחה שלוקחים את התסריט הנהדר של גביזון ובוראים ממנו משהו חדש. לרוע מזלנו, ההיפך הגמור הוא מה שקורה על במת תיאטרון הקאמרי. הבמאית עדנה מזי"א החליטה ללכת על בטוח ופשוט העמידה את הסרט על הבמה אחד לאחד. לא רק שלא זכינו ליצירה אחרת, שהייתה אולי יכולה לספק לנו תובנות חדשות על סיפורו העצוב של ויקטור, אלא זכינו להעתק מדויק של הסרט לבמה שכמעט לכל אורכו נראה ונשמע כמו חיקוי – מוצלח אבל עדיין רק חיקוי.

מתוך
אמנות התיאטרון או אמנות החיקוי?|צילום: ז'ראר אלון
ערב לפני הבכורה החגיגית של ההפקה ביליתי בהקרנה של סרט פולחן אחר, "מופע הקולנוע של רוקי". כמקובל בהקרנות הפעילות של הסרט ברחבי העולם, מעבר לכך שהקהל מגיע מחופש ועם ציוד נלווה (אורז, עיתונים, גלילי נייר טואלט וכו'), במהלך הסרט חבורת מעריצים מבצעת אותו לכל אורכו על הבמה שבתחתית המסך. המבצעים החובבנים מחקים כל תנועה וכל עווית פנים בניסיון להעשיר את החוויה הקולנועית ולהוציא אותה החוצה מהמסך הדו-ממדי, והתוצאה מגוחכת ומפוארת בו זמנית בדיוק כמו הסרט עצמו. לא יכולתי שלא לתהות כשצפיתי בגרסה הבימתית ל"חולה אהבה בשיכון ג'" –  למה לא הקרינו את הסרט על מסך מאחור וזהו? גם כאן המנה שהוגשה לנו היא שכפול זול של המנה המקורית, רק שכאן קוראים לזה אמנות התיאטרון ולא אמנות החיקוי.

שלום מיכאלשווילי הוא בדרן וחקיין בחסד עליון וגם הוכיח כבר את כישוריו הדרמטיים בעבר בסדרה "עספור". על הנייר מדובר בליהוק מושלם לתפקיד ויקטור הלוזר שרק רוצה לאהוב והולך לאיבוד בדרך, ואין ספק שבעזרת בימוי נכון אפשר היה להוציא ממנו פירות עסיסיים, אבל ויקטור של מיכאלשווילי הוא אותו ויקטור של איבגי. בול. יש רגעים שאפשר לשכוח לחלוטין שלא מדובר בדבר האמיתי; לא רק שהוא מחקה את חיתוך הדיבור ואת האינטונציות המדויקות של איבגי בסרט, הוא גם ממש מחקה את אותו גוון קול מיוחד. אפילו שפת הגוף היא אותה שפת גוף. אז אמנם מדובר בחיקוי מרשים ביותר אבל בסופו של דבר, מחיקוי אנחנו יכולים לצחוק אבל קשה מאוד להתרגש באמת מביצוע כל כך טכני שלא מגובה ברגש אותנטי משל עצמו. חשוב להבהיר שזו אינה אשמתו של מיכאלשווילי אלא של הדרכה לא נכונה של מזי"א הבמאית, שהייתה אמורה להרחיק אותו ככל האפשר מוויקטור של איבגי מהחזרה הראשונה, ולנסות לברוא ויקטור חדש. העניין הוא שניכר שהבחירה להיצמד בכוח לסרט הייתה צעד מודע לחלוטין, מאחר שגם כל שאר הקאסט סובל מאותה בעיה. ההצגה נראית ונשמעת בדיוק כמו הסרט עד לניואנסים הכי קטנים.

מתוך
אפילו האמירה עצמה מרגישה לעוסה וממוחזרת|צילום: ז'ראר אלון
היחידה שמצליחה ליצור חיים חדשים ומפתיעים על הבמה היא אולה שור-סלקטר בדמות לבנה חולת הנפש, הרבנית הדמיונית. לא רק שהיא ניסתה להתרחק כמה שיותר מהתפקיד שכה מזוהה עם חנה אזולאי-הספרי האדירה, היא הרכיבה לבנה אחרת לחלוטין, פחות מאופקת ורכה מהמקורית והרבה יותר אגרסיבית ומלחיצה, ובכך שפכה אור חדש על הדמות המוכרת. הביצוע המרענן שלה הוא נקודת אור בודדה שגורמת לעננת החיקוי הכבדה שסביבה לצרום עוד יותר. הנה, הרי ככה עושים את זה נכון, אז איך יכול להיות שכל השאר נשאר אותו דבר? ראוי לציין גם את ליאור זוהר בתפקיד פסח חולה הנפש וגם את דנה מיינרט כמיכאלה התל אביבית, שאמנם גם נשענים על התפקידים המקוריים אבל מצליחים ליצור כמה רגעים יפים ואותנטיים בזכות הנוכחות הבימתית רבת החן שלהם.

את העולם הוויזואלי העשיר והעמוס בפרטים של הסרט מחליפה על הבמה תפאורה מסומנת. סשה ליסיאנסקי עיצב חלל שתואם את תחושת הריקנות בשיכון המתפורר, כשהחור העגול בקיר שבמרכז הבמה דרכו השמש זורחת וממנו נגלה הירח בלילה, מסמל באופן נפלא את העולם שמחוץ לקריית ים. נדב ברנע שמנצח על התאורה צובע את הבמה בעדינות ועם הרבה קסם. גם יורם חזן ועמי רייס מכנסיית השכל ניסו לשכלל את המוזיקה והוסיפו לה מגע אלקטרוני, אבל קשה להתחרות בנעימות האותנטיות המופלאות של בנאי. התלבושות של אורנה סמורגונסקי משרתות היטב את המקום והתקופה אך גם הן סובלות מדמיון רב מדי לאלו של הסרט. אפילו האמירה עצמה מרגישה לעוסה וממוחזרת, ההצגה לא מציעה נקודת מבט נוספת על הגבול הדק שבין אהבה להטרדה או זה שבין אובססיה שיוצאת משליטה למחלת נפש אמיתית. אותה גברת באותה אדרת רק קצת פחות מהודרת.           

אם ממש מסקרן אתכם לראות את ההצגה מפני שאתם נורא אוהבים את הסרט, מומלץ לכם לצפות בו שוב במקום כי אין ספק שתיהנו יותר. אם עדיין לא ראיתם את הסרט המעולה והחשוב הזה, אולי דווקא תיהנו מההצגה כי לא תדעו שמדובר בהעתק, אבל עדיין בהחלט עדיף לכם להסתפק במקור הקולנועי. לא רק שהוא מוצלח יותר, יש בו נשמה יתרה שבולטת מאוד בהיעדרה על הבמה. בקיצור, אוולין אל תלכי.

מתוך
אוולין, באמת שאין לך סיבה ללכת|צילום: ז'ראר אלון