קשה מאוד להרוס מחזמר כמו "גריז" - בכל זאת אחד ממחזות הזמר המרימים והאהובים בכל הזמנים, קונצנזוס חוצה דורות, עדות והשקפות עולם. הרי צריך להיות אדם ממש סגפן כדי לא להיסחף לרוח הנעורים והשטות הממכרת. "גריז" פורט על מיתרים נוסטלגיים וסנטימנטליים במיוחד ותמיד זורק אותנו (כלומר, כל מי שעבר את גיל 25 בערך) אחורה לימי התיכון, לאהבות הראשונות, לרומנטיקה מסוג מאוד מסוים שמזמן נכחדה ולעולם נאיבי ונעים מזה שבו אנו חיים באופן כללי.

למרות שהמחזמר הבימתי של ג'ים ג'ייקובס ווורן קייסי עלה בברודוויי כבר ב-1971 והפך ללהיט היסטרי ששבר את שיא ההופעות בזמנו, כשיגידו לנו "גריז" מיד נדמיין את ג'ון טרבולטה ואוליביה ניוטון ג'ון במסדרונות תיכון ריידל. סרט הקאלט שיצא ב-1978, השונה מעט מהמחזמר המקורי, הוא מבחינתנו ה"גריז" היחיד והוא יהלום נטול פגמים. גם אם יש בו פאק כלשהו, בכל צפייה מחדש היינו מוקסמים מדי מכדי לשים לב, ובהחלט ניכר שחלק נכבד מהקהל שישב אמש בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב בפרימיירה של ההפקה מהווסט אנד הלונדוני, ידע את כל המילות השירים בעל פה. עד כדי כך ניכר, שלרגעים זה הרגיש כמו ערב שירה בציבור. 

בסך הכל די נהניתי. כפי שכתבתי בפתיחה, קשה מאוד להרוס את "גריז", ואני מניח שאפילו מהפקת עירוני ז' בפריפריה, כשהוא מוגש בעברית ועם כישרון משחק/שירה/ריקוד מוגבל, הייתי מצליח להפיק הנאה כלשהי. אז לא, זה לא המקרה ואפילו רחוק מזה. מדובר בהפקה מושקעת, אמנם לא ברמות הכי גבוהות של ווסט אנד, אבל גם לא הפקת שקל שבעים כמו "מאמא מיה" שהביאו לארץ לפני שלוש שנים (קוליסה מסתובבת זו לא תפאורה של מחזמר במאה ה-21). 

אז ל"גריז" יש תפאורה אמיתית, 36 שחקנים ורקדנים בליווי תזמורת חיה מצוינת שבאה לתת עבודה, הכוריאוגרפיה נשענת ברובה על הכוריאוגרפיות המקוריות שזה מבורך, ומעל הכל - השירים נפלאים. אבל משהו שם לא התרומם ולא הצליח לסחוף. שמחתי לשמוע את השירים הכה אהובים לייב, אבל מה לעשות שרוב הביצועים פשוט לא היו טובים. נכון, היו ארבעה נאמברים מוצלחים ("We Go Together", "Greased Lightnin", "Beauty School Dropout", "Those Magic Changes"(, אבל היו גם לפחות ארבעה נאמברים גרועים לתפארת כך שזה מתקזז. לאורך רוב הדרך התחושה הכללית הייתה שאני צופה בהגדרה המילונית לבינוניות. 

גריז המחזמר (יח``צ: Alexander Khanin, יחסי ציבור)
טוב, טרבולטה אתה לא|יח``צ: Alexander Khanin, יחסי ציבור

יכולתי להכביר במילים ולפרט כל בעיה ובעיה (ולא חסרות כאלו) של ההפקה הבריטית ה"חדשה" (היא ירדה בלונדון לפני 7 שנים ומאז נמצאת בסיבוב הופעות עולמי), אבל באמת שאין צורך. אתייחס רק לבעיות המרכזיות כי הן מספיק משמעותיות. בשתי מילים: דני וסנדי. מיכאל קורטז ודניאל הופ יכולים לשיר, לרקוד ולשחק אבל לא מצטיינים במיוחד באף אחד מהתחומים. הם אולי דומים לזוג האוהבים הצעיר מהסרט, וכנראה שזו גם אחת הסיבות שלוהקו לתפקידים, אבל סנדי הבריטית לא מצליחה להגיע לגבוהים של ניוטון ג'ון (ולרוב מחטיאה אותם ביג טיים), ולדני הבריטי אין את הקוליות החד פעמית ואת החושניות בתנועה של טרבולטה. ומילא שהם לא טרבולטה וניוטון ג'ון, מראש לא ציפיתי שיהיו, אבל לפחות שינסו לתת משהו אחר ולא יתעקשו למחזר. בסופו של דבר הם רק מדגישים את העובדה שמדובר בחיקוי זול. אבן חן פשוטה במסווה של יהלום.

יכולות מוגבלות מול גרסת מקור אייקונית

השנה היא 1959 וחוץ מהתלבושות ה(סוג של)אותנטיות, כל קשר בין מה שקורה על הבמה לפיפטיז בארה"ב מקרי ביותר, כשלאן שלא מביטים רואים רק תאורת לדים מרצדת בניחוח שנות אלפיים. אפילו המבטא של השחקנים מזויף כי הם הרי בריטים, אבל בעוד שמבטא אמריקאי די קל לחקות, רוח נעורים קצת פחות. מעבר לעובדה שאף אחד מהקאסט לא באמת עובר בתור תלמיד י"ב (והמסכים בצידי הבמה שמספקים קלוז אפים אכזריים בטח לא עוזרים), הסצנות ה"דרמטיות" בין השירים מנומנמות לחלוטין ורק מוכיחות את טענתם של כל אותם צקצקנים שפוסקים שמחזמר הוא ז'אנר בידורי נחות וצעקני. השחקנים הראשיים, כאמור, לא מצטיינים גם במשחק אז מהם לא מגיעה הישועה. גם השחקנית שמגלמת את ריזו המרדנית הייתה מאכזבת מאוד ולא הצליחה לרגש בסולו המצמרר ביותר במחזמר, שלא לומר הצליחה לחרב אותו. שוב מקרה של יכולות מוגבלות מול גרסת מקור אייקונית. דווקא השחקנים שגילמו את קניני המאצ'ו ופרנצ'י הביזארית היו טובים, אבל כששלושה מתוך חמשת השחקנים הראשיים לא מספקים את הסחורה, זה בהחלט מקשה על ההנאה.

גריז המחזמר (יח``צ: Alexander Khanin, יחסי ציבור)
חמישה מעילי עור, אפס נשמה|יח``צ: Alexander Khanin, יחסי ציבור

יכול להיות ששחקנים ראשיים אחרים היו מצילים את ההפקה, אבל כנראה שגם אז היא לא הייתה נראית כמו הדבר האמיתי. אולי כשהדבר האמיתי כל כך מושלם אסור לגעת בו, כמו שאומרים לזמרת מתחילה לא לשיר ביונסה באודישן. אבל מחזמר זו לא הופעה של ביונסה, ולמחזמר טוב מגיע שימשיכו להחיות אותו למען הדורות הבאים. גם אם רוצים למחזר את ההפקה הקלאסית של "גריז", ולא להכניס בה שום טאצ' מקורי, זה הכי לגיטימי, אבל בחייאת. כדי למחזר קלאסיקה בסדר גודל כזה, כדאי מאוד ללהק וירטואוזים לתפקידים הראשיים, לא פחות. כדאי גם להכניס נשמה, זה עוזר.

מחירי הכרטיסים נעים בין 174-494 שקלים. זול זה לא. ממליץ לכם לחשוב פעמיים, גם אם אתם ממש פריקים של המחזמר ואולי דווקא בגלל. אם קיים בכם דחף בלתי נשלט לראות את "גריז" פעם נוספת, אולי כדאי שבכל זאת תפנו ל-VOD או ה-DVD הקרוב לאזור מגוריכם.

mako תרבות בפייסבוק