"אישה בורחת מבשורה" היא לא עוד הצגת תיאטרון, היא הרפתקה תיאטרונית. כמו הספר המאוד שנוי במחלוקת של דויד גרוסמן שרבים הגדירו כיצירת מופת בעוד שחלק ממש לא התחברו, גם את העיבוד הבימתי של "אישה בורחת מבשורה" אפשר לאהוב או לשנוא, אבל בלתי אפשרי להישאר אליו אדישים.
ההפקה המשותפת החדשה של תיאטרון הבימה ותיאטרון הקאמרי היא חוויה מיוחדת במינה, סופר-אמוציונאלית ואינטנסיבית, שמבקשת לסחוף את הקהל לתוך זרמי התודעה של המספרת. מי שנסחף לתוכם יעבור איתה מסע מטלטל ומבכה ומזכך, אך מי שלא, יביט בה מהצד וימצא כבר מה להגיד. אישית, לא התרגשתי עד דמעות בהצגת תיאטרון כבר הרבה זמן. הפעם הקודמת הייתה בהצגה "אליס" בתיאטרון גשר, שגם בה מככבת אפרת בן צור, וגם הפעם היא חלק גדול מהסיבה שההצגה הזו חודרת ללב עמוק כל כך.
כדי לא להרוס למי שלא קרא את הספר, אגלה רק שזה סיפורה של אורה שבורחת מביתה ויוצאת למסע רגלי בגליל עם אהוב נעוריה כדי לא להתענות בציפייה לבשורה המרה, זו שאין לה ספק שתגיע. הסיפור של אורה מכיל בתוכו בעצם את כל חרדת הקיום הישראלי השברירי והפוסט-טראומטי. זה ממש לא משנה אם אתם נוטים לימין או לשמאל, הרי כולנו אחים לפחד העצום מהשכול.
מאחר וישבתי בשורה הראשונה, זכיתי לראות רגע נדיר בו בן צור נכנסה לתוך שק השינה וכיסתה את ראשה כמעט לחלוטין. דרך החריץ הקטן נגלה שהיא בוכה שם, בתוכו, אפילו שכמעט איש בקהל לא יכול היה לראות. היא לא בכתה בשביל לרגש אף אחד, היא בכתה כי היא באמת חיה בתוך הסיטואציה, בכאן ועכשיו. זו גדולה אמיתית של שחקנית ובן צור בהחלט מתמודדת ראויה לתואר שחקנית התיאטרון הטובה ביותר בארץ.
את שלושת השחקנים הראשיים עוטף אנסמבל שחקנים משובח במיוחד שאחראי להרמוניה הבימתית יוצאת הדופן. דניאל סבג מרגש ומשכנע בתפקיד עופר, בנה של אורה. גיא מסיקה מפליא לגלם את דמותו של סמי, נהג המונית הערבי, ומונולוג ההתפרצות המצחיק, העצוב והמפחיד בו זמנית שלו, מעיד שמדובר בשחקן מחונן עם יכולות קומיות אדירות. גם דויד בילנקה, עמוס בוארון והראל מוראד יוצקים לתפקידים השונים אותם הם מגלמים הרבה אמת ורגישות. רינת מטטוב, שמגלמת גם היא תפקידים שונים, מוכיחה פעם נוספת למה היא בין השחקניות הצעירות המשובחות ביותר בסביבה. מענג לצפות באיכויות הזיקיות שלה כשהיא מדלגת בין הדמויות: בתחילת ההצגה היא מגלמת אחות ערבייה ובהמשך ההצגה אחות רוסייה, ולמרות שהן לבושות אותו דבר אפשר לחוש בהבדל ביניהן עוד לפני שהיא פוצה פה והמבטא נחשף.
הבחירה של התפאורן רוני תורן להשאיר את הבמה חשופה לחלוטין ולתת לשחקנים להקים אותה לתחייה היא עוד הברקה תיאטרונית מתוך רבות שההפקה מתהדרת בהן. מהלכלוך שנזרק על הרצפה בביתו של אברם רגע לפני הסצנה דרך הנוף הגלילי שכולם מציירים על הקירות ועד הדלתות (הו אלוהים, הדלתות!) – ההגדרה "תפאורה חיה" מעולם לא הרגישה מדויק ונכון יותר. פולינה אדמוב שמרה על אותו קו מינימליסטי גם בעיצוב התלבושות ומירי לזר ניצחה בגאון על עבודת התנועה הבולטת והמוקפדת.
ואם לא היה ברור, "אישה בורחת מבשורה" היא הרבה יותר מעוד הצגה מרגשת, היא הצגה חשובה. אמנם מדובר באגרוף לבטן הרכה שלא הכי כיף לקבל, אבל כמו השירות הצבאי עצמו, אם אנו חיים כאן, כנראה שמוכרחים לעבור גם את החוויה הזו עם כל הכאב והצער שבדבר.
