האמת שחששתי. הבנים שלי לא היו בהצגה כבר הרבה מאוד זמן והייתי סקפטי לגבי האפשרות שאנחנו צולחים את האירוע בלי איזה "אבא, מיציתי"' כמה דקות אחרי שהם יבינו שפיטר פן לא באמת עף על הבמה, שאין אבקת פיות גם בשבילם, גם לא פופקורן ושלא הורגים אף זומבי. כבר הכנתי את השוחד בכיסים - דובוני גומי שיקנו זמן. החבר'ה שלי אמנם מעולים בהחזקת קשב מול יוטיוברים גיימרים שיכולים לשדר כלום במשך שעות, באופן ששם בכיס את כתבי החדשות באולפנים הפתוחים; אבל באולם תיאטרון, עם אנשים אמיתיים סביבם ואחרי שנתיים של קורונה שהפכה את כולנו לדמופובים? 

אז ראשית, צפירת הרגעה: לדובוני הגומי שלום. החבר'ה שלי, בן שבע ובן חמש, לא הורידו את העיניים מהבמה לכל אורך המסע של וונדי, פיטר, הוק, סמי, טינקרבל והילדים האבודים. הם צחקו, נבהלו, התרגשו ומחאו כפיים ברגעים הנכונים. הם אפילו נזכרו שהם ראו פעם (כלומר מאה פעם) את הסרט הקלאסי של דיסני (וגם את סרט ההמשך). זה כשלעצמו מרגיע, הם נשארו יצורים חברתיים אחרי הכול. וזו כמובן גם תעודת כבוד להפקה החדשה של הקאמרי ושל תיאטרון הילדים אורנה פורת. בסוף הם קהל היעד ולא ההורים שלהם, ואם הילדים נהנים, מתעניינים, מרותקים ויוצאים עם חיוך על הפנים, המשימה הושגה.

אני מדגיש את זה דווקא משום שמדובר בשיתוף פעולה שאפתני עם הקאמרי, שנותן להצגה אפיל של הצגה גם ל"גדולים". והיא לא. ממש לא, אפילו שפיטר פן ידע כמה וכמה גרסאות למבוגרים לאורך השנים. מדובר בהצגת ילדים, עם דגש על ילדים עד גיל היסודי. אמנם בתמונות הראשונות שלה היא עושה קולות דיקנסיים וקורצת לכמה רגעים אל אוליבר טוויסט ובתי היתומים האפלים של לונדון, אבל מהר מאוד היא שוברת אל גרסת דיסני המצועצעת ואל הטון המתיילד. כל הקוצ'י-קוצ'י-קו והמבטאים המוגזמים, שברגע שבאולפני הסרטים למשל, החליטו לוותר עליהם ולדבר לילדים כמו שמדברים לבני אדם רגילים, הם השיקו את תור הזהב של סרטי האנימציה. "צעצוע של סיפור", "הקול בראש", "זוטרופוליס", "קוקו" וכן הלאה, ששינו באמת את המרחב המשותף של הצפייה המשפחתית. אגב גם באותם לייבים של גיימרים, שהילדים שלי כל כך אוהבים לצפות בהם ביוטיוב - מדברים אליהם פשוט ובגובה העיניים וגם בכך סוד הצלחתם.

בהצגות הילדים בארץ זה עדיין לא כך (בהכללה), וכמו בכל דבר בחיים, כדאי לתאם ציפיות: האולם הוא אמנם הקאמרי 1, אבל ההצגה היא הצגת ילדים של אורנה פורת. 

פיטר פן הוא הגיבור, אבל גונבים לו את ההצגה

אז איך ההצגה? יפה, מוזיקלית ומשמחת, כמו גם התוכנייה המושקעת ובה תשחצים, דפי צביעה ותמונות ססגוניות. תיאטראות הילדים ספגו מכה קשה בשנתיים האחרונות של הקורונה, אפילו יותר מכולם, וניכר שיש כאן רצון עז לסמן את תחילתה של דרך חדשה.

מיה לנדסמן, נדב נייטס,
מיה לנדסמן ונדב נייטס. לנדסמן מייצרת דמות אמינה בצורה נפלאה|צילום: מולי גולדברג, יח"צ

פיטר פן, הילד הנצחי של הסופר הבריטי ג'יימס מתיו ברי, אמנם כבר בן 120 אבל עדיין עף גבוה ונותר סמל לילד שבפנים, לחופש והמאבק הבין דורי. אלון סנדלר שמגלם אותו עושה זאת באקרובטיות, עם לא מעט סלטות וגם עם תנועה קצבית ברולר בליידס על הבמה המשופעת. את אשליית התעופה משלימה עבודת תאורה ראויה לציון של נדב ברנע, שיחד עם הבמה שנפתחת ונסגרת ובבטנה בריכת כדורים צבעוניים ענקית, מעניקה ל"ארץ לעולם לא" את הייחוד שדרוש לה. לא מורכב מדי, לא מצועצע מדי - דווקא כאן, במעטפת שגיבש הבמאי גלעד קמחי יחד עם מעצב התפאורה ערן עצמון ואנשי הווידיאו-ארט, מגיעה הגשה הרבה יותר בוגרת ומעניינת להצגת ילדים. וזה עובד.

אבל בואו, צריך להודות, פיטר פן הוא אמנם הגיבור האיקוני, אבל הרבה עומק בדמות שלו אין, וגם לא בזאת של הנמסיס שלו קפטן הוק, שמגלם עופרי ביטרמן (בלוק שמזכיר את ג'ון טרבולטה ב"ספרות זולה", אבל זה כבר סיפור אחר). הדמות המעניינת באמת היא זאת של וונדי, אותה ילדה חולמנית שעפה לארץ לעולם לא, ואז גם בוחרת לחזור כשהיא מפוכחת ובוגרת יותר (ספר הילדים מתחילת המאה ה-20 נקרא אגב "פיטר ו-וונדי"). היא הדמות שעוברת את מה שיוצרים אוהבים על הבמה, תהליך וגם שינוי - ושירילי דשא ורועי שגב, מזהים זאת היטב ומעבירים את המושכות של ההצגה הזאת לידיה באופן מלא בעיבוד שהם רקחו.

הכול מתחיל ונגמר בוונדי, ומיה לנדסמן עושה תפקיד שאפשר לסכם במילה אחת, כובש. יש בה תמימות וגם עורמה, יש בה אמפתיה וגם הבנה, ולנדסמן שבעצמה כבר לא ילדה, מייצרת דמות אמינה בצורה נפלאה. לצדה, ראוי לציון אלעד אטרקצ'י שלא פעם ולא פעמיים גונב את ההצגה עם תזמון קומי מעולה בתפקיד סמי, עוזרו של הוק. לבטח חביב הקהל. קהל שנהנה מאוד ונטען באבק פיות של נורמליות.


"פיטר פן" מאת ג'יימס מתיו ברי, עיבוד: שירילי דשא ורועי שגב, בימוי: גלעד קמחי, תיאטרון הקאמרי בשיתוף תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. מועדים קרובים: 16-17.3, 17-19.4