המוגבלים: הצגת חובה גם למי שלא אוהב תיאטרון

להפקה החדשה של תיאטרון בית לסין "המוגבלים" יש כל מה שצריך כדי להפוך ללהיט בטוח שעשוי לרוץ על הבמה שנים. בראש ובראשונה, זו הצגה עם קאסט מנצח. נדיר למצוא הצגה מרובת משתתפים בה רמת הביצוע הגבוהה של כל השחקנים, בלי יוצא מן הכלל, היא אחידה. היא נהנית גם ממחזה מקורי מבריק שכתב גור קורן, שמצליח לשלב הומור שנון ומתוחכם יחד עם הרבה מאוד רגש, ובנוסף גלעד קמחי ביים אותה עם הטאצ' המסוגנן המיוחד לו. אפילו אנשים שלא מתחברים לתיאטרון בטוח ייהנו ממנה כי היא מציגה, בין השאר, גם את דמותם. בגלל שזוהי 'הצגה בתוך הצגה', מתאפשרת הזדמנות לצחוק על מצבו העגום של התיאטרון במציאות הישראלית של ימינו ועל התיאטרון בכלל – על הריאליזם ועל חוסר הריאליזם. באחד מרגעי השיא הרבים של ההצגה, כשדמותו של טיראן מסבירה למה אנשים שונאים תיאטרון, קירות האולם רעדו משאגות הקהל. בכלל, לאורך רוב ההצגה הקהל מצוי במצב של צחוק אדיר עד כדי שאגות קולניות, שיותר אופייניות לבמות הסטנד-אפ ופחות לאולמות התיאטרון.

המוגבלים (צילום: דניאל קמינסקי) — קומדיה של טעויות נפלאות|צילום: דניאל קמינסקי

במרכז העלילה עומדת משפחת ג'ורנו, משפחת פשע ישראלית קלאסית על סף הקלישאתית, אבל גם במציאות המשפחות הללו בדרך כלל נראות כמו קלישאות מהלכות. אחרי עסקת סמים כושלת והפסד של חצי מיליון, המשפחה מתכננת להבריח משלוח ענק של קוקאין למקדוניה. הטוויסט מגיע כשאל סלון שמלות הכלה, ממנו פועלת המשפחה, מגיעים שני משתתפים בקבוצת תיאטרון של אנשים בעלי מוגבלויות, שמנסה לגייס תרומות כדי לייצג את המדינה בפסטיבל תיאטרון עולמי לבעלי מוגבלויות. איפה? נכון, במקדוניה. הגנגסטרים כמובן קופצים על ההזדמנות לארגן קומבינה על גבם של המוגבלים מבלי שאלו ידעו ומתחזים למפיקי תיאטרון. החיבור המופרע בין המשפחה לקבוצת המוגבלים, שעסוקה בחזרות להצגה "רומיאו ויוליה", יוצר קומדיה של טעויות מפוארות. כשהבן של משפחת הפשע והשחקנית העיוורת שמגלמת את יוליה בהצגה מתאהבים, הפן הרגשי העמוק של ההצגה יוצא החוצה במלוא הדרו (אבל בלי שמץ מאותו פאתוס הידוע לשמצה של התיאטרון), ואז גם האמירה המרגשת של המחזה על המוגבלות האנושית ועל ההכרה בחריג מצליחה לחלחל פנימה בדרך טבעית ולא מאולצת.

הרי מתחת להררי הצחוק מסתתרת דרמה רגישה וכואבת. בכל זאת, מדובר בקבוצה שמכילה מוגבלים שכלית ברמות שונות, חירשת, כבד שמיעה ועיוורת. אמנם רוב הזמן כל מה שקורה על הבמה ממש מצחיק אבל ברגעים שההצגה מרגשת – היא ממש מרגשת. השחקנים שמגלמים את המוגבלים אמינים ומשכנעים לחלוטין; אופיר וייל, שמגלם את כהנא בעל תסמונת האספרגר, במפגן משחק מרשים במיוחד, אורנה רוטברג מפליאה לגלם את חמדה הרגשנית והגרגרנית, יניב לוי כובש בתור ינון שרק רוצה נעלי פומה, ליאור גרטי מהפנט בכל תנועה של נדיב כבד השמיעה, נדב נייטס מושלם בתפקיד האירוני של צהל המוגבל שמסרב להכיר במוגבלותו, אורטל אוחיון משעשעת ונוגעת ללב בתור נינה החירשת וגם אפרת בוימולד מרגשת עד דמעות בתפקיד המורכב של אסתר העיוורת. הקהל מהופנט לכל אחד מהם, פשוט אי אפשר שלא להתאהב בהם, ואמנם אנו צוחקים מהם בלי סוף, אבל לרגע לא עליהם. בזכות הבימוי והטיפול הרגיש של השחקנים, הבדיחה היא אף פעם לא על חשבונם.

אנשי תיאטרון יתמוגגו במיוחד מדמותה של הבמאית של קבוצת המוגבלים, קשת לוי, אותה מגלמת בדיוק רב דיקלה הדר. מחיתוך הדיבור ואוצר המילים ועד גזרת המכנסיים ושפת הגוף, הדמות היא התגלמותה של במאית התיאטרון הכושלת בארצנו (יצא לי להכיר לא מעט, כך הן מדברות וכך הן נראות). גם ענת מגן-שבו נהדרת כתמיד בתפקיד ורה, אם משפחת הפשע, ויורם טולדנו נותן את כל כולו בתפקיד בעלה טוביה. יניב ביטון מצטיין בתפקיד בנם צוריאל וגם חי מאור עושה עבודה מצוינת בתור טיראן, שותפם לפשע. כל אחד מצוות השחקנים כל כך מסור לתפקיד שלו שקשה להחליט על מי להסתכל קודם. המוגבלים, כטיבם של מוגבלים באשר הם, תמיד מושכים קצת יותר פוקוס, אבל גלעד קמחי הצליח בקסם שרביטו לשמור על איזון בימתי הרמוני וסוחף.

גם התפאורה של לילי בן נחשון מאוד עוזרת לאמינות של כל מה שקורה על הבמה. מקלט ציבורי מעולם לא נראה קסום יותר. האותנטיות הבלתי מתאמצת של התפאורה היא כמו בבואה של כל ההפקה הזאת, שלא מחפפת או עושה כאילו לשנייה ולא מפסיקה לספק את הסחורה. סוף סוף קומדיה שלא מתאמצת להצחיק, אלא פשוט מצחיקה. פאנץ' רודף פאנץ' וכל אחד יותר מצחיק מקודמו בלי טיפת טעם לוואי של הצגת בידור עממית. הישג מרשים בהחלט לתיאטרון בית לסין ולתיאטרון הישראלי בכלל.