ל"אנגינה פקטוריס" הגעתי די סקפטי. אחרי עוגמת הנפש האחרונה מ"מפיסטו" בתיאטרון הקאמרי, חששתי מעוד פרופגנדה פוליטית מעיקה בדמוי הצגה. כמה שמחתי לגלות שכמו במופע הקברט הבועט של בורדל טוטאל, "הפסקת אש", גם יוצרי הפארסה הסאטירית המקורית מבית היוצר של תיאטרון צוותא התל אביבי לא מפחדים להיות נשכניים ולא תקינים פוליטית, ובו זמנית גם דואגים לבדר את הקהל ולא להרפות עד שייפול מצחוק מהכיסא – וזה בדיוק מה שקורה.
המשל הנהדר והחשוב הזה שכתבה בשנינות רבה מיכל אהרוני הוא קודם כל מצחיק. מאוד מצחיק. גיבור ההצגה הוא שר הביטחון שזקוק בדחיפות להשתלת לב. הקונפליקט הבוער מתעורר כשנמצא עבורו לב ערבי טרי היישר משכם. הבעיה היא שרק לפני כמה חודשים השר עצמו עזר להעביר חוק שאוסר על יהודים לקבל תרומת איברים ממי שאינם יהודים. מכאן מתחילה שרשרת של טעויות ושחיתויות כמיטב המסורת של ממשלות ישראל. הבמאי ציון אשכנזי נותן לטקסט האמיץ והמושחז של אהרוני לדבר בעד עצמו. הוא לא כופה על ההצגה אפקטים או גימיקים מיותרים, ויחד עם הביצוע היוצא מן הכלל של כל הקאסט, התוצאה הסופית היא פנינה אמיתית. הברקה.
את דמותו המבדרת עד כאב של שר הביטחון מגלם במסירות אין קץ האיש ומוכר החמניות, דובל'ה גליקמן. זה לא סוד וממש לא חדש שגליקמן הוא גאון קומי מזן נכחד, את זה כבר גילינו עוד בימיה העליזים של "זהו זה" המיתולוגית. הביצוע המופתי לדמותו העלובה של השר הופך את התפקיד הזה למשמעותי ביותר שגילם על הבמה לאורך הקריירה הארוכה שלו. כשהוא שוכח פה ושם טקסט ומאלתר הוא רק קורע יותר, ולעיתים ממש נדמה שגליקמן סימן לעצמו מטרה לגרום לשאר השחקנים לצחוק. את הדרך בה הוא אילתר כשעגלת בית החולים נפלה בטעות על הרצפה אי אפשר ללמוד או ללמד – גליקמן מוכיח חד משמעית שהוא אחד הקומיקאים האדירים בהיסטוריה של הצחוק הישראלי.
שאר השחקנים המוכשרים לא מחווירים לצידו של גליקמן. זוהר שטראוס פנטסטי בתפקיד המנתח הבכיר המלוקק והמושחת שהוטס במיוחד מניו יורק. טלי בן יוסף משכנעת מאוד בדמותה של מצדה, בתו המתנחלת הפנאטית של השר, ושמעון מימרן מפליא לגלם את ארוסה המתנחל הלוחם והבלתי נסבל. גם שרון פרידמן שמחליף דמויות בקצב מסחרר מצליח לפרוץ מעבר לסטריאוטיפים והוא יוצק בכל אחת מהן הרבה אמת. בדמותו של האב הערבי הוא אפילו מפתיע ברגע נוגע ללב.
למעשה, הפגמים של ההצגה הם טכניים בלבד. הקונספט של סשה ליסנסקי לתפאורה בצורת הסברס מרענן והבחירה להציב את מיטת השר מורמת מהעם כבפסגת מגדל השן מצוינת, אך התוצאה לא כל כך אסתטית. כמו כן, אין נימוק אמיתי לחול שמפוזר על רצפת בית החולים. התלבושות שעיצבה מירב נתנאל דדון חוטאות בנגיעות סטריאוטיפיות; הבגדים שלובשים המתנחלים והערבי צפויים מדי ואפילו ההומו לובש חולצה ורודה, נו באמת. גם התאורה של סשה סיקירין סובלת מבעיה חמורה; לאורך כמה סצנות הפרוז'קטורים מסנוורים את הקהל ברמה שקשה להסתכל על הבמה. עם זאת, אין לי באמת תלונות אחרי שצפיתי ביותר מדי הצגות בתיאטרונים הממוסדים בהן ההפקה מתהדרת בצד ויזואלי מרהיב ומושקע, אך מלווה בדרמה יבשושית או תוכן רדוד.
הלוואי ש"אנגינה פקטוריס" הייתה רצה בכל הארץ כי ראוי שהאמירה שלה תגיע לכמה שיותר אנשים, אך בסופו של דבר מדובר ב"הצגת בוטיק" תל אביבית, מהסוג שמותאם לשמאלנים בלבד. פחות סביר שקהל ימני ישתעשע ממנה כי ההצגה בכל זאת מטיחה את כל האמת העגומה בפרצוף ולא עושה הנחות. "אנגינה פקטוריס" מותחת ביקורת בצורה מתוחכמת – היא גם מעזה לומר שהמלך הוא עירום וגם אומרת את זה ממש מצחיק – ועם כל הכבוד לכל מה שמשודר על המסך, אין תחליף להתקפי צחוק בלתי ניתנים לשליטה באולם תיאטרון.