"סיפור הפרברים" הוא שיר הלל לאהבת אמת. המחזמר המופתי שמבוסס על הטרגדיה הרומנטית האלמותית של שייקספיר, "רומיאו ויוליה", חוגג השנה 60 שנות קיום ולו רק בגלל זה היה ראוי להחיות אותו מחדש. השירים המושלמים שכתב סטיבן סונדהיים ללחנים הנצחיים של לאונרד ברנשטיין הם מהיפים בהיסטוריה של מחזות הזמר, והאמירה החשובה של היצירה בהחלט רלוונטית לישראל הגזענית של 2016. סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של טוני ומריה הרי יכול היה לקרות גם בפרברים שלנו – בין יהודי לערבייה או אפילו בין אשכנזי למזרחית.
רגעי הקסם הרבים בהפקה החדשה של תיאטרון הקאמרי מתרחשים רק במהלך הנאמברים המהודקים היטב. הבעיה העיקרית ממנה סובל המחזמר הוא הטיפול בסצנות הדרמטיות שברובן לא עובדות. ההתרחשות הבימתית מפוזרת מדי וחלק מהקאסט חוטא במשחק מוגזם ומצעקניות יתר שהיה רצוי למתן. התרגום של אלי ביז'אווי יוצא מן הכלל, לעומת הבימוי המיושן של צדי צרפתי שנופל לא פעם לקלישאות ולקריקטוריסטיות ומעניק לכל היצירה אווירה שמרנית ונאיבית, קצת כמו של הפקה משנות השמונים. "סיפור הפרברים" מאוד שונה בנוף מחזות הזמר שעלו כאן בשנים האחרונות וניסו ליישר קו עם ההפקות העדכניות של ברודוויי, הוא אולד-פאשן ומאחר ומדובר בהצגה של שעתיים וחצי ויש לא מעט סצנות שלא עובדות, החוויה שנוצרת בעיקר לא אחידה.
נקודת האור השנייה של "סיפור הפרברים" היא השחקן הראשי שלה. אין גבול לכישרון של עידו רוזנברג שמגלם את טוני. מדובר בעילוי אמיתי, שחקן מחזות זמר אולטימטיבי שיש לו את כל החבילה: גם שחקן בחסד, גם זמר מדהים שמגיע לגבהים מרטיטים בקולו היפיפה וגם מתנועע כמו פנתר אצילי על הבמה. יש לו כריזמה כובשת ונוכחות בימתית נדירה, הבמה היא המאהבת שלו והוא משפיט אותה ושולט בה ביד רמה. אחרי תפקידים משניים נפלאים ב"אביב מתעורר", "דבר מצחיק קרה" ובעיקר כווף שגונב את ההצגה ב"שיער", רק מתבקש שיתנו לרוזנברג להוביל מחזמר, וטוני תפור עליו כמו כפפה. הוא מוכיח כמה הוא ראוי לתפקיד ראשי והסולואים שלו, "זה בדרך" ו-"מריה" (וגם הדואטים "הלילה" ו-"אי שם"), הם הרגעים המרגשים ביותר של ההצגה. בכלל, כל רגע שרוזנברג על הבמה הוא תענוג צרוף, אך זה בעוכרי ההפקה כי הוא מאוד בולט בהיעדרו כשהוא לא נמצא עליה.
רונה לי שמעון מפתיעה לטובה בתפקיד אניטה הסקסית, זה לא חדש שהיא רקדנית אדירה אבל ניכרת העבודה שהשקיעה גם בשירה וגם במשחק בעיקר בסצנת האונס המחרידה שצונזרה מהסרט. גם גלעד שמואלי נותן את כולו לדמותו של ברנרדו; שלמה וישינסקי מצוין כהרגלו בתפקיד דוק ורוני מרחבי מצליחה להציל טיפול בעייתי (על סף הלסבופובי) בדמותה של אניבדיז בזכות חן רב שקשה לעמוד בפניו.
בשורה התחתונה, למרות הפגמים "סיפור הפרברים" מומלץ לרומנטיקנים מושבעים וגם לקהל מבוגר שוודאי ייהנה מאותו ניחוח מיושן ושמרני, אבל אולי גם קהל צעיר ונאיבי עשוי ליהנות ממנו. זה בכל זאת מחזמר שמקדש את האהבה ומגיעה לו ההזדמנות להיכנס לכם ללב – ולו רק בגלל השירים.
