המחזאי רועי חן ניקה לחלוטין את האבק מ"הדיבוק" המקורי, וכתב גרסה חדשה ועדכנית בהשראת אותו מחזה קשיש. חן מפליא להתכתב עם המיתוס שנושא הטקסט והוא משמר את הפאתוס בסדר גודל של רומיאו ויוליה של סיפור האהבה הטראגי של לאה וחנן, אבל יוצר גם תעתוע שמדובר בהצצה לבית במאה שערים של ימינו. מה שבטוח, העולם הדתי מעולם לא נראה חשוך ומפחיד יותר.
כל רגע בהצגה נגלים סודות חדשים, גם דרך הבמה עצמה, וכל תמונה בימתית חדשה יותר קסומה מהקודמת. בעולם המתים המורבידי ומעורר החמלה יש קברים זוהרים, דמויות קרקסיות וגרוטסקיות וגרמופון שבור אחד, שממשיך לנגן בלב הרבה אחרי שההצגה נגמרת. אריה מגרה לנו את הדמיון ואת האינטלקט בו זמנית. הוא לא מזלזל באינטיליגנציה שלנו ולא עושה לנו הנחות. הוא מתיייחס אל הקהל שלו בכבוד, ונותן לו קרדיט. גם זה נדיר בימינו.
אפרת בן צור בהופעה הטובה ביותר שלה עד היום, מכשפת מהרגע הראשון בתפקיד המיתולוגי של הגברת הראשונה (אבל באמת) של התיאטרון הישראלי, חנה רובינא. בן צור מצמררת עם כל הברה ותנועת גוף שברירית של לאה הצעירה, שנרדפת על ידי חתנה המיועד שנהרג. לא רק שהיא משכנעת לחלוטין שנכנס בה דיבוק, היא ממש גורמת להאמין שהתופעה הפרה-נורמאלית הזאת אכן קיימת. מה שעשרות סרטי אימה עתירי תקציב לא הצליחו לעשות, בן צור לבדה עושה בביצוע הפיזי הטוטאלי והמרגש שלה. רובינא ודאי נאנחת בקברה מנחת.
כל אנסמבל השחקנים מזיע את נשמתו על הבמה, אבל בולטת במיוחד נטע שפיגלמן, שמגלמת את חנה, רוח אמה המתה של לאה, ועושה מטעמים מהתפקיד הקטן שניתן לה. מטיבי לכת יבחינו שהמראה של חנה הוא בעצם הומאז' למראה של חנה רובינא בדמות לאה בהצגה המקורית. יש צמות שלא שוכחים.
סיפור העלילה הרומנטי הבומבסטי סוחף בלי להיגרר למלודרמטיות יתר. כל שבריר שנייה על הבמה כל כך מחושב ומלוטש, שאפילו יציאה של שחקן מהבמה יכולה לגרום לקהל לרטוט. דיוק הוא שם המשחק ובו לא חסכו. למעשה, הבעיה היחידה של יצירת המופת הזאת היא ההחלטה התמוהה לעלות אותה שלושים פעמים בלבד. כולי תקווה שהנהלת תיאטרון גשר תשכיל להוסיף עוד הצגות, כי עד שכבר עולה בארץ הצגה מושלמת כזאת, כדאי שכמה שיותר אנשים יזכו לצפות בה. לי אישית, "הדיבוק" החזירה את האמון בתיאטרון הישראלי. מי אמר שצריך לטוס ללונדון כדי לראות תיאטרון עשוי כהלכה?
