לא היינו דתיים, אבל אמא היתה אומרת שהשכחה היא מההמצאות החשובות ביותר של בורא עולם. זיכרון קיים כדי שנלמד לעתיד, לא כדי שניאחז בעבר. אם ניאחז בו, נטבע. אם לא נדחיק כעס, וריב, וגועל, לא נצליח לאהוב בן זוג, הורה, אולי אפילו ילד. השכחה מולידה אותנו מחדש. בלעדיה איך נתגבר על אובדן האהבה? אני, בניגוד לאמא, חושב שאם האבולוציה, או בורא עולם, לא נתנו לזיכרונות להימחק, אלא השאירו אותם כתובים במעמקי הרקמה התאית, רדומים שם לעד, חייבת להיות לזה תכלית. אותו יקום שהשאיר לנו דלת פתוחה לחלל ודאג שנשאף אל הירח, שנגיע אליו, השאיר לנו את פלנטת הזיכרונות, כדי שנקדח אליה, עמוק, ונצלול ונדליק בה את האורות. האם הוא חיכה שנמוטט את החומות האוטמות אותה מפני אור שמש מזקק, ונעוף? נעוף.
בילדות הייתי כולי מלוח ורטוב. היו לנו הגלים הכי טובים בארץ. בשקיעות היה מופיע עדר עזים מרכס הכורכר, יורד להתרחץ איתנו בקצף של הרדודים, והחול השקט היה דק, מולקולות של אבקה בוהקת. הייתי אוכל גלידה מחלב נאקה שאמא קנתה בחאן יונס, חמוצה למות. כשאמצא את המצוף ואגיע אל האוקיאנוס של נורה, אצלול, דבר ראשון, לשם.
כמה אני זוכר? מעט. אני זוכר שחבר שלי, נועם מגורי, הבטיח להפוך אותי לילד פחות מפונק. יותר משהייתי מפונק, הייתי מפחד, והייתי מרחם. אני זוכר איך הרגשתי עצב בכל הגוף על להקות שלווים עייפים שהיו חוצים את הים התיכון בלילה ארוך של מעוף, שבע מאות קילומטרים טיסה, ומגיעים אלינו באפיסת כוחות, ואז נתפסים ברשתות הציד שתושבי המוואסי מתחו לאורך החוף. אמא היתה סולחת כי גם בני ישראל אכלו שליו במדבר, וכי אנחנו בסך הכול שולחים אחרים לשחוט בשבילנו. ככה נהייתי צמחוני.
על החול היה ממהר שביל סרטנים צהבהב, והקורמורנים השחורים היו חושפים גרון לבן ושכמות ירקרקות, רודפים אחרי טרף ולא נכנעים, גולשים נמוך מעל המים ביום סערה ומתעקשים עד מרדף תת-ימי. הם תמיד ניצחו, ואז היו נעמדים זקופים בשמש, פורשים כנף להתייבש על סלע. הערבים היו קוראים להם עורבי הים הגדול. תמיד הם התקבצו בחבורות. אבל אני הייתי ילד של ארבע עיניים, לא הרגשתי נוח בקבוצה. רוח מדבר טילטלה בפראות את הדקלים הזקנים, הרזים כמו שרוכים, והים היה משפריץ את עצמו בענן ממטרות אל התמרים בצמרות.
מגורי היה חופר באצבעות הפסנתרן שלו, מנסה לתפוס תולעת עצבנית, אבל התולעים היו בכוננות קרב, הן כבר הכירו את הטריקים שלו. עוד רגע יפתח לה את הפה, ישחיל את כולה על קרס של חכה. לפעמים הוא היה משתכנע לרחם, ואז היינו מאלתרים פיתיון עם במבה, כי הדגים אהבו חטיפי בוטנים אצלנו. בתוך דקות היו קופצים לנו מירמיר וטונה ודניס ובורי. היינו קוברים אותם בחול, כדי שלהקות הקורמורנים לא יפתחו שולחן, ובלילה ניקינו את הזפת מהרגליים ודיוושנו אל אמא שלי, יחפים עם שקית שלל.
בכיתה ט׳ למדנו לנקות קשקשים, סנפירים, עצמות. היינו חופרים טאבון בבוץ ומניחים עליו ברזל חלוד, שאולי מתגלגל בשכונה מאז משה רבנו, ואולי מאז אתמול. היינו אוספים קרשים מהסוג שנדלק בקלות, ומפרקים בול עץ, משחירים ממנו גחלים. צולים גורמה. עוד שנה עוברת, ולמדנו גם לצלול, להשתלט על לוקוס במצולות, ופאלמידות ודוראדות. כלומר, מגורי היה משתלט על מה שצריך, ואז דופק בצל ומטגן פלפלים חריפים. הוא היה רובינזון קרוזו של המדבר. אני לא טיגנתי שום דבר, היו לי ידיים שמאליות. הייתי מתקשר לכאמל, מזמין בחמישה שקלים מונית מעזה עם חומוס צ׳יפס ופפסי בכמות של מסיבת כיתה, אפילו שאנחנו רק שנינו. העולם היה אחר. בימי הולדת ההורים היו מזמינים לנו קוסם עם שימפנזה מרפיח. גם רישיון נהיגה כולם הוציאו ברפיח, ובמסעדה בחוף אשלים ישבנו על גולדסטאר עם מילואימניקים וערבים, עם חיילות ודתיים וחילונים, תיירים וחקלאים וסטלנים.
מגורי היה מושיט לי פרי, רימון, ושואל, אין לך מושג איך לפתוח אותו, אה? אין לך מושג אפילו מה יחכה לנו כשנפתח אותו, איך הוא נראה. הוא היה מתפוצץ מצחוק, כי הכרתי רק גרגירים מקולפים. הוא היה משתגע שאני לא יודע לחתוך מנגו, ולא עוף, הייתי אוכל רק חזה שאמא היתה מפרידה לי ומרחיקה מהעצמות. לא עשית ספונג׳ה בחיים שלך? אתה מלכלך במקום לטאטא. אתה לא יודע לטגן חביתה? אין אצלכם תורנות שטיפת כלים? אין לך מושג מה המשכורת של אמא שלך? איך יכול להיות שהיא לא הסכימה להתקין אצלכם כבלים פיראטיים? איך אתה לא אוהב זיתים? הוא השתגע ממני. מי לא אוהב זיתים?
בסוכת המציל הוא החזיק מדף כתבי קודש, ומדף כתבי אושו, על אהבה חופשית, מין חופשי, הוא בלע את כולם באותה נשימה, היה עושה סלטות באוויר בקפיצה לאחור מהסוכה עם ספר ביד, ומקריא לנו בקומזיץ עם פינג׳ן וגיטרה, מול אוטוסטרדות של כוכבים בשמים שחורים נוצצים. הסוכה היתה בקתת קרשים שהחמסין חורר, הגג היה מטריית סכך, ובד יוטה שנטבל בגריז כיסה את הדפנות מפגעי מזג האוויר. שני גרמי מדרגות ירדו ממנה. אחד הוביל אל חוף הנשים, השני אל חוף הגברים. רק מקורבים למציל זכו להשקיף על הצד האסור שמעבר למחיצה, ומגורי היה כל כך מקורב, שמינו אותו בגיל שש-עשרה למציל בלי שכר.
בהתחלה התושבים קראו לו תחתון, כי לא היה לו בגד ים. בכל זריחה, בכל שקיעה, היה יורד לתפוס גלים בתחתונים. החשיבו אותו העבריין של הגוש. לגלוש הוא לימד את עצמו, מקלטות וידאו, היה מחקה תנועות של גולשים הוליוודים ומסרב להתייאש. אחר כך אסון רדף אסון, ומגורי עזר לתושבים לעלות על גלשן כדי להירגע. היינו גולשים. היינו רעבים, צוללים, דגים, צולים, אוכלים, גולשים, מתייבשים, מנגנים בגיטרה, ישנים, מחכים להציל מישהו שיטבע, מזמינים בחורה לטפס לסוכה. בשחיות ליליות היו לא פעם בנות בעירום, היינו מלמדים אותן לא לפחד מהמים.
אבל יותר משפחדתי לטבוע, פחדתי שיקרה משהו לאמא, או למגורי.
על העולם האמיתי למדנו מהחיילים. הם היו מגיעים לשבועיים, אבטחת יישובים, ומגלים לנו את כל מה שהמבוגרים הסתירו. אני הייתי שתקן, מגורי ידע לחלק אושר, ולהם לא היה משהו מעניין יותר לעשות מלהיקלע לשיחות נפש עם ילדים, אז הרביצו בנו חינוך מחדש, טעם במוזיקה, ולרקוד, ולשתות, וקונספירציות, ובורסה ונדל"ן, לגלגל עישון, ומדע, עצות לחיים טהורים. כל אחד מהם פתח לנו דלת אל בחירות של חיים אחרים. הם אהבו לפרוק מהלב. אחד התוודה שבוגד באשתו, אחר התגאה שסגר איתה דיל יחסים פתוחים, ומאז מביא להם שלישיות, רביעיות, מה שבא ברוך הבא. אחד עני שמתכנן להתעשר מרשת פיצוחים, אחר עשיר שמתכנן להיות ראש ממשלה דרך קשרים של סבא שהתעשר לפניו. יהודים, דרוזים, בדואים. היינו נקשרים לחייל, וכשעוזב, מתאכזבים לאבד אותו ומתרגשים לקראת המחליף שיגיע. היינו מכינים להם מתנות פרֵדה, ממסגרים להם תמונה של עצמנו איתם, מגלפים חרבות בעץ, מקווים שישלחו לנו מכתבים. גם הם היו משאירים לנו מתנות, ספרים בעיקר, ותפילין כיס, קסטות שירים, חוברות תווים, ומגזין אופנועים, קונדומים, טיפות חשק ועצות. היינו מאמצים את כל מה שהיה ראוי להתאמץ בשבילו. מגורי החליט לאמץ בעיקר אהבת חינם. הוא נָדר נֶדר שיהיה לו לדרך חיים, לשון הרע לא מדבר אלי. מאז הקפיד שלא לזרוק מילה שעלולה לפגוע במישהו, וגם אותי היה מעניש על התחלקויות, כדי שהארס לא ירעיל אותנו. כל אדם היה ראוי לאהבה שלו, הוא היה מתרגל חמלה, מכריח את המחשבות שלו להניח אותו בעורם של אחרים, ולחשוב על קשיי היומיום כדי להיות אדם, טוב.
מגורי נולד בעפולה עלית, גבעת המורה. אבא שלו היה שיפוצניק סיוד, שעובד רק בחודשי הקיץ, כשהקירות מתייבשים מהר. בחורף היה טוען מצברים, שורף חסכונות, אבל היה לו מזל נדיר, לאבא יעקב, הוא זכה פעמיים בפרס הגדול בלוטו. בזכייה הראשונה, כשמגורי היה בן חמש, יעקב פינק את עצמו בספונטני, טיסה עם חברים לטביליסי. לפני שעזב, הבהיר לאביבה, אמא של מגורי, שגם לו הגיע פעם אחת בחיים לחשוב על עצמו, פיצוי על חתונה בגיל צעיר מדי, ואביבה, איזו זכות יש לה לדבר בכלל, בתור זאתי שלא הפסיקה לקלל את הלוטו ולדרוש שיפסיק למלא. עובדה, הרוויח. בקזינו בטביליסי יעקב ניסה להכפיל את הכסף, ואחר כך ניסה להחזיר את הכסף, ובסוף ניסה להציל את המעט שנשאר. הבעיה שטביליסי אנטישמים, הכסף נמחק.
הגברים בשיכון עבדו במפעלי המזגנים של תדיראן והחיתולים של טיטולים, אבל יעקב לא היה טיפוס של פס ייצור ולא קטן אמונה. הוא המשיך למלא, גם לוטו, גם טוטו, ולהתפלל לצדק. אביבה היתה מפרנסת, גננת בעמל. דירה עם חלונות קטנים, רק צבע קוביית הבטון במרפסות הבדיל בין בניין לבניין. הבניינים הארוכים, הקופסתיים, הצרים, כולם היו דומים. מגורי נולד בכתום, מאחורי הירוק, לפני התכלת, בין קופת חולים הסתדרות להרצל הירקן. בזכייה הגדולה השנייה של אבא הוא כבר היה בן שתים-עשרה. אביבה מיהרה בחשאי למשוך את הכסף מחשבון הבנק הזוגי לפני שבעלה ישים לב או יפנק את עצמו בספונטניות. היא פיצלה את הסכום לשלוש קופות חיסכון על שם הילדים, ונעלה אותו לחמש-עשרה שנים. יעקב לא סלח לה מעולם. הוא הטביע את העצבנות באלכוהול, הפך באשמתה למובטל, מושפל ומדוכא. בראש השנה החליטה אביבה לפתוח דף חדש. היא לקחה את נועם עם שתי האחיות שלו והתרחקה שלוש שעות נסיעה דרומה, אל היישוב שלנו.
ילדות אצלנו היתה לחפש נחשים ליד הגדרות, ולמצוא פצצות תאורה שהצבא שיגר. לכל ילד היו פצצות כאלה, תלויות על מצנח קטן בחדר. דיונות היו מתפרצות, וגלשנו על כל אחת מהן מאות פעמים על תריסים שבורים, על מכסים של פחים, על אופניים. על רצועת החוף השלווה עמדו בקתות שהצבא הבריטי נטש, וקוביות אבן שהיו פעם מחנה נופש לקצינים מצרים. וגם ביישוב עשרים וחמש משפחות התחלקו בחמישים בתים, עד שהמזכירות תייבא יהודים מצ׳ילה. הילדים חילקו לכל בית ריק תפקיד. הבונקר של היטלר, הבונקר של גרגמל וחתחתול מהדרדסים, הבונקר של סינדרלה. אני, היה לי טוב בחברת מבוגרים, או עם קטנטנים שראו בי מבוגר. חברים בגילי לא אספתי. הייתי זקוק גם לזמן עם עצמי, המון, והייתי חננה. כמו חתול, הייתי סקרן בלי גבולות, כל עוד לא הוציאו אותי מגבול הבתים והחוף שבהם גדלתי, ולא חשבתי שיש סיכוי שאי-פעם אהפוך למישהו אחר ממי שאני, גם אם אשתדל. אמא דווקא השתדלה. היא היתה מסיעה אותי לחוגי כדורסל, וטניס, וציור על זכוכית, ודרמה, והתעמלות מכשירים, ופינת חי, ומקהלה, ניסתה עלי כל קומבינה שרק המציאו בקיבוצים ובמושבים בסביבה כדי להעסיק ילדים או להקנות להם כישורים חברתיים. בקיץ רשמה אותי לקייטנת רכיבה על סוסים, קייטנת יצירה, קייטנת מדענים צעירים וקייטנת ילדי משה רבנו, אבל הפחדים שלי היו מאוד ספציפיים והקשו. מנסיעה באוטובוס, למשל, פחדתי. מה יקרה אם הדלת תיסגר עלי, ומה אם הנהג ישכח לפתוח אותה, מה אם האוויר בקבינה ייגמר, ומה אם ישב לידי אדם לא נעים. במיוחד פחדתי להידרס.
לאמא ולי היה מנהג הליכות בשקיעה. מאז שאני זוכר את עצמי לא פיספסנו ערב של הליכה יחד, דיברנו, שתקנו, כל היום הייתי מחכה לטיול שלנו. באחת ההליכות, על החוף הנטוש ליד רפיח ים, חלפנו על פני מגורי. ילד חדש, היא אמרה, זקוק לחברים. היא דירבנה אותי לגשת אליו, כאילו לו היא דואגת, אבל ידענו שנינו שבעיניה אני הוא זה שזקוק לחברים. מגורי היה ההפך הגמור ממני, שוקו וניל היינו. הוא היה מהסוג שהייתי רוצה להיות. למחרת חזרתי לבד, התיישבתי בצד והחלטתי שאם יפנה אלי, אענה. אחרי כמה ימים הוא שאל אם אני לא מודאג שאמא מגדלת אותי מפונק מדי. הוא סיפר איך שלחו אותו לעבוד בגיל צעיר ושיתפו אותו בדאגות: כמה המשכורת של אמא, כמה החובות של אבא. הוא יהיה מבוגר מוכן יותר לחיים, מחוסן, זה נשמע לשנינו הגיוני. שאלתי את אמא אם היא לא מודאגת שאני מפונק. היא ענתה שזו האמונה שלה, שילד צריך לגדל עטוף בצמר גפן, מוגן מדאגות, כל עוד אפשר. לכל גיל יהיו הדאגות שלו והתפקידים שלו, היא אמרה, גוזל יהיה חזק יותר רגשית ומוכן יותר לחיים, אם לא ייחשף מוקדם מדי לדברים שהוא לא בשל להם.
באותו החורף מגורי כבר נהג לישון אצלנו יותר משלא ישן אצלנו. אמא היתה מקריאה לנו ספרים בסלון, כאילו היינו בני שש. ישבנו מולה כמו תאומים מכושפים. הפכנו אנחנו לבית הראשון שלו. ציחצחנו שיניים יחד מול המראה. חלקנו מקלחת. הייתי ילד של אמא, ואח של מגורי, לפעמים אח קטן, לפעמים אח גדול. לפעמים גם נכד של מגורי, כי מרוב געגועים לסבתא מזל, שגידלה אותו יותר מההורים עד גיל תשע, מגורי היה מדבר אלי במילים שלה. היה אומר לי, חיאת ספתא בוא תאכל. חיים של סבתא. היה קורא לי קומנדון, כי סבתא שלו היתה קוראת לו ככה כשהיה גמד עם דעות משלו, מפקד על הבית. הייתי מתעייף מהחוף ומודיע לו, יאללה, מגורי, חתכתי הביתה. הוא היה עונה לי, מה תעשה בבית? אני הולך לבית ספר. מה תעשה בבית ספר? אני הולך למכולת. מה תעשה במכולת? אני הולך להתקלח. מה תעשה במקלחת? ושוב מעמיס עלי אוכל.
הכי הרבה מגורי אהב להגיד לי, תעאטוף. אם התעייף, נניח, ואני עדיין הייתי בווליום גבוה, בסוללות של שפן, הוא היה מחייך אלי בעיניים מצומצמות, אומר לי, תעאטוף. תרחם עלי באמאשך. זו לא בדיוק חמלה, זו אמפתיה, או סימפתיה, תזדהה עם הסבל שלי, תהיה בן אדם. תרגיע, בקיצור.
מגורי שינה אותי, הפך אותי לאדם שרציתי להיות ושאני היום. כשאהיה זקן ואביט לאחור על התחלה, אמצע וסוף, חיים שלמים ייראו לי קצרים כמו ספר דק כרס שנבלע בנסיעת רכבת אחת. עמוסים אך קצרים, כאילו אפשר לארוז אותם בקופסה ולהניח על מדף צר. השיחה הראשונה שלי עם מגורי תהיה, בטוח, אחד הרגעים החשובים בחיי, אי-פעם, ובכל זאת, אני לא מצליח להיזכר בה. לא נשאר ממנה כלום. השנים ההן נותרו כרשימת מלאי של פרטים שהזכרתי לעצמי מאז שוב ושוב, משפטי תיאור עירומים ומופשטים, לא רגש או תמונה או סרטון. על מה דיברנו בשעות הראשונות יחד? בחודשים הראשונים? מה חשבנו? אני לא יודע אם הבעיה נעוצה רק בי. האם אנשים אחרים מצליחים לזכור שעות שלמות, רצופות? ימים רבים, מוחשיים? ציפיתי שזיכרונות מגיל בוגר, כמו תיכון, יישמרו כמו קלטות VHS ישנות, אבל הזיכרונות לא באים אלי, לא מכיתה ב׳ ולא מכיתה י"ב. עולות לי רק שניות מעורפלות. אני גם לא מצליח להפתיע את עצמי בזיכרון חדש, כזה שלא זכרתי כבר אין-ספור פעמים ושיחזרתי ממילא. אפילו את החדר שבו גדלתי אין לי. בכלל. אני מנסה להיזכר איפה עמד הארון, באיזה צבע היה, מה הייתי מניח בו.
זו הסיבה שהחלטתי למצוא את האוקיאנוס של נורה, להתחבר למצוף שייקח אותי אל עצמי הקטן, לא בגלל שאני מתגעגע אליו. להפך, ידעתי שאהיה נבוך לפגוש אותו, שיכאיב לי לראות את כל מה שהמוח בוחר בחוכמה לא להזכיר. אבל הייתי זקוק.
כשאתה נער, מלא ציפייה, ויש לך חבר הכי טוב, והוא כל עולמך, אתה בטוח שהמקצוע שלך הוא להיות החבר הכי טוב בעולם, בטוח שתמות למענו. אתה מת לדעת איזה גורל מחכה לכם. לאן יגיע הילד הזה שאיתי, שחייב להיות נאהב מדי. אם יפתיע, אם יאכזב, אם נהיה מאושרים בסך הכול, אם נמשיך ביחד בכלל. אם נגשים את הפנטזיות המופרכות שרקמנו יחד. אם נזכה למסע חיים ארוך מספיק, ומי מאיתנו ימות ראשון. אולי מחכה לנו רצף טרגי. אתה מת לדעת מה יהיה רגע השיא, הרגע האחד בחיים, שלך, שלו, שיהיה, השיא, הטוב, שלא יהיה לך מושג שלא יבואו אחריו עוד גדולים ממנו. האם השיא הזה כבר מאחורינו? האם יש לנו דרך לעזור לאושר? כי החיים מתחילים, צמתים והחלטות, אהבה, החמצה, והשאלה החשובה ביותר היא איך להיות מאושר. אין לך תשובה עליה, אבל האם יש עצות שישפרו את הסיכוי? האם אפשר לשלוט בכלל? האם נהיה אי-פעם יפים יותר משאנחנו עכשיו? יחלפו עוד שישים שנה ממי שהיינו, והזיכרון שלנו יוכל להיות בית הספר לאושר. הסיפור האמיתי ביותר שיהיה לנו לספר הוא על הצמתים, על החלטות שקיבלנו ברגע, ולא ידענו שיסיטו את המסע כולו ממסלולו, שיישארו איתנו עד הסוף. זיכרון של פספוסים, של חרטות, וערגה. תביט על האנשים סביבך, תשאל, מי נשאר בודד גם אחרי שהתחתן והוליד ילדים והנכיד נכדים? מי לא ניסה מספיק כי ניהל חיים של פחדן? אילו סודות בלתי נסלחים על חברי נפש מחכים לך? אתה תגלה באיחור. מי ימות בן עשרים, ומי בן ארבעים, זה הרי שרירותי, חידת העתיד. תמיד שמחתי לעוף קדימה, להתבגר ולהתגלגל גלגולים שישנו אותי בלי הרף, לא הבטתי לאחור, התרגשתי לקראת העתיד, אולי עודדתי את עצמי לשכוח. רק לאחרונה אני רוצה שהעולם יסתובב לאט יותר, ולא מצליח למצוא יתרונות באופק שמחכה לי. הרי אין לי חלום להיות זקן הדור, לא רב ראשי ולא אלברט איינשטיין, אני גם לא כישרוני כמו פיקאסו, אז איזו זִקנה תהיה לי כשאהיה חלש יותר פיזית, ומושך פחות פיזית? פתאום באה נורה, אחרי שהחשק לרוץ קדימה נגמר לי, ומציעה לי לעוף אחורה, ופתאום נדמה לי שלא הייתי מתנגד לחיות מההתחלה, מחדש. החלטתי לצלול, לא כדי להתרפק, אלא כדי להיכנע, מפויס, לעוצמה הבלתי נשלטת של הגל, של החיים, לזיכרונות שכבר איבדו את הרטיבות והחווירו, רציתי להזרים דם שיעיר בהם את הלמות הלב.
הבתים שלנו היו צמודים למוואסי, בקצה המערבי של הגוש. לא רחוק, בפאת שדה, עמד פאב עם סנוקר ומכונות מזל דמיקולו. חיילים היו באים לתפוס בו בירה בין השמירות, ובייגלה חינם. ערביי המוואסי היו מפרקים שק שלם של בייגלה בחצי דקה ומנצחים את החיילים בשש-בש. נשבע שאני זוכר חיילים מניחים את הנשק על הרצפה, מתחת לכיסא. בחוף תמרים, החוף הדתי, היה מציל פלסטיני, עובד שכיר של המועצה בגוש קטיף. מוסלמי היה מציל יהודים טובעים. את הדייגים הערבים הכרנו בשמות. הם היו מתחננים שנקנה להם בקבוק עראק, ובתמורה היו מביאים לנו ארגז תפוחי אדמה, ומהתותים שלהם. התפוזים מהפרדסים אצלם היו טעימים פחד, חיינו בסחר חליפין. בשבת היינו נוסעים לשוק שם לקנות טבק לנרגילות כמו שישראלי אחר נוסע ליפו או לעכו. אהבנו את ממתקי הסילואנה שלהם, היינו הולכים ברגל אל כפר הדייגים הקטן כדי שישחטו לנו כבש, ואופים איתם לאפות ענקיות. כל שישי היה מגיע אבו עזוז ערפאת לנקות את הבתים ביישוב. הנשים אצלנו היו מתחלקות בו ומכינות סידור עבודה. בחג הקורבן שלהם היינו מתקבצים עם המשפחות ויושבים ביחד. מהגג אצלנו בבית נשקף נוף ים עוצר נשימה, בתולי. לא היה פחד, אבל מיליון ושבע מאות אלפים פלסטינים חיו סביבנו. היינו שמונת אלפים מתנחלים.
כשהאינתיפאדה פרצה עדיין היינו צועדים ברגל. מימין לכביש פלסטינים זרקו אבנים ובקבוקי תבערה, משמאל הצבא ירה, ואנחנו היינו הולכים באמצע לקנות שלוקים אסקימו במכולת של אבו וואעיל. כשהצבא הטיל סגר, היינו הולכים להביא שק קמח ענקי לאבו עזוז ערפאת, שהכרתי מאז שהייתי תינוק.
בחודש הבא הצבא כבר לא איפשר להם להיכנס אלינו ליישוב או להתקרב אל החופים. גדר הקיפה אותנו, שמרה עלינו מהעולם המקולקל שבחוץ. בגבולותיה היינו עושים כל מה שבא לנו. דחפורי ענק הרסו את הבתים שעמדו על צירי הנסיעה שבהם התחבאו צלפים, גילחו פרדסים ומטעים שבהם הסתתרו מתפרעים, פירקו תחנת דלק. כל נסיעה אל היישוב ובחזרה ממנו נקראה פתיחת ציר ודרשה מעכשיו ליווי של ג׳יפים ונגמ"שים.
הפחד הגדול של אמא היה שאני מפחד. היא דאגה מהפחדים שלי יותר משדאגתי מהם בעצמי. הייתי מוכן להתמסר להם דווקא, לתת להם להגביל אותי לפעמים, להישאר בבית, להיזהר יותר. אמא אמנם וידאה שנקפיד על כל נוהלי הבטיחות שמזכירות היישוב והצבא פירסמו, אבל הקפידה גם שנשמור על שגרה, בשבילי. היא האמינה שאם אגיב בחולשה על החרדות ואכנע להן, המדרון החלקלק ידרדר אותי הלאה, והן ישתקו אותי.
לפעמים היו נופלות פצצות מרגמה. אחר צהריים אחד, כשישבנו במגרש המשחקים מגורי ואני, שמענו שריקה חזקה, ושנייה לאחר מכן נפילה על הדשא. רסיסים עפו לכל הכיוונים, ומגורי אמר שהפנים שלי מלאות דם. הוא היה עוד יותר רגוע משהוא תמיד, יעיל במצבי לחץ. הוא מיהר איתי אל המרפאה. והייתי רגוע גם אני, במפתיע. חשבתי שאהיה חסין מעכשיו. יאללה, איבדת בתולים, מגורי אמר. עד היום נשאר לי פס קטן של צלקת מעל המצח, על הקרקפת, ולא צומח שם שיער, וכשמגורי היה מגלח לי את הראש במכונה, היה נשאר הפס החשוף החלק הזה. נשים אומרות לי לפעמים שהוא סקסי.
אל בית הספר הבשור היינו נוסעים בכל בוקר באוטובוס, ארבעים וחמש דקות, מעורבבים עם ילדי כיתה א׳. במסך הטלוויזיה ניגנו בכל בוקר מלך האריות ואלאדין, היפהפייה והיחפן אפילו, ובחוץ טנקים חיפו בכל צומת, ועוד לפני שהבוקר התחיל, נאלצנו לחסל את הכריכים שעטפנו לארוחת צהריים. בימים שבהם מגורי התעקש להכין לנו את הכריכים בעצמו, הם יצאו הכי לא מושקעים בעולם, פס מעפן של ריבה על לחם, והריבה היתה נוזלת בשקית אל הכריך השני, מרטיבה את הגבינה הצהובה, והמפית היתה דביקה, ואהבתי בכל זאת. הוא טיפוס שמתניע לאט בבקרים, רדום עד הגל הראשון, אבל לא היה נעים לו שאמא עובדת בשבילנו. בימים שבהם אישר לה לפנק, היינו עולים להסעה עם ארוחות בריאות של פרוסות סלמון עם חסה ועגבניות ואבוקדו וקופסה של טונה. היא ניסתה, ברמיזות מאוד מנומסות, לשכנע את מגורי לא לנסוע ללימודים בחולצות ובמכנסיים קרועים, במיוחד אחרי שהמורה לחינוך גופני אמר לו שהוא נראה כמו ילד ערבי. היא לא הבינה שזה אופנתי בעיניו.
מעל חוף דקלים עמד מוצב תל רידאן של חיל הים. היינו שורצים אצלם במטבח, משחילים רולאדה שוקולד קצפת פצפוצים לתנור כדי שהשוקולד ירתח והבצק ישחים, מפזרים סומסום ופרג, מורחים דבש ומתיישבים מול צג המכ"ם שלהם, שכל סירת דיג היתה מופיעה בו, ובעיקר כל זוג בפוצי מוצי על החוף. מצלמות תרמיות היו מסננות את התמונה לפי טמפרטורת גוף, שהיתה עולה תוך כדי הסקס. זה גם היה הבסיס היחיד שעירבב חיילות וחיילים אצלנו בסביבה, ואני את הקעקוע הראשון בחיי ראיתי על חיילת. על הכתף מאחור היה לה יונק דבש כחול שהוא בעצם אישה יפהפייה. היא הפשילה את חולצת המדים כדי להראות לי אותו, ולא התביישה לחשוף את החזייה גם שהיתה סגולה, את זה אני זוכר. חייל התרגז עליה, אסור לקבור יהודים עם קעקוע, חברה קדישא יחתכו ממך את הקעקוע, או שישליכו אותך לים בכלל. היא ענתה, שישליכו, מה זה משנה? באותו הרגע נדלקנו עליה שנינו, מגורי ואני. ירדנו איתה ועם הקצינים לחוף, עם נרות ובקבוק יין קידוש וצלחת חומוס עם שמן זית. שיחקנו איתם קלפים, ניגנו מוזיקה בדאבל קאסט, שאלנו אותם את כל השאלות הרגילות שלנו, בחושך.
אלי היא היתה מתוקה, הביטה בי כמו בילד. במגורי היא הביטה כמו על גבר. בשבועות הבאים כבר היינו מנסחים אליה יחד מכתבי אהבה בשם מגורי. הוא קיווה שהיא תיתן לו הזדמנות לקשר, למרות שהיתה מבוגרת ממנו בארבע שנים. ניסיון בנשים לא היה לי, אבל מחשבות רומנטיות התברר שידעתי לנסח מעולה, לפחות בעיני מגורי. היא שכבה איתו, בים, בתוך המים, כשאני יושב על החול ומחכה לבד והלב שלי הולם ואני מתגעגע לשניהם. למחרת הסבירה לו שבשבילה הוא רק כיף. הוא נעלב כמו גור כלבלבים פגוע, זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו חלש. אני מנסה להיזכר איך קוראים לה, אין סיכוי שאצליח.
בציצים התחלנו להתעניין כבר בגיל שתים-עשרה. היינו חרמנים, רוכבים על אופניים ברחבי הגוש לחפש ילדות ונשים, בלי אפליית גיל או גזע. עם הילדות היינו משחקים חיי שרה עם צלחת מעופפת, ומחניים עם צלחת מעופפת, ואחרי שראינו את הסרט שכחו אותי בבית, מגורי מתח כבל ארוך מהדיונה הכי גבוהה אל החוף, בנה אומגה שהגלישה בה היתה מוציאה מהבנות את החיוך הכי גדול שראיתי בחיים שלי. לנשים היינו עוזרים בסחיבת סלי קניות, ובניקוי הרכב, ובאימון הילדים שלהן בכדורגל. אהבנו את הריח שלהן, ריח של קרבה, לפעמים של חיבוק. אחר כך היינו חוזרים הביתה ומספרים לאמא שלי, בלי לצנזר, משתפים אותה שנינו בחופשיות מוגזמת. ילדים מסתירים מההורים סודות. אני, עד כיתה י"א, לא הסתרתי מאמא. אולי לא היו לי סודות אז, רק מחשבות שהחבאתי כדי להגן עליה מדאגה. היא היתה חותכת לנו פירות לקערת יוגורט לבן, והיינו אוכלים יחד מול הטלוויזיה ומספרים לה במי התאהבנו הפעם. אבל אז, בשנות התשעים, המיניות היתה כרוכה במוות. השמועות שהעולם יתרוקן בקרוב מרוב איידס עדיין ריחפו, וכמו כל שמועה בגוש שלנו, גם צפירות ההרגעה על כך שאי אפשר בעצם להידבק ממציצות או מנשיקות הגיעו אלינו באיחור. הרצון החזק להיות בתוך גוף אחר, להתמזג לתוך מישהי, היה מקפיץ לי בראש תמונות של אנשים גוססים מהעיתון. ישראלים גם ככה מתקשים להפגין רגש, אבל בניגוד להורים שלנו, אנחנו לא שמענו על אופנות של אהבה חופשית. בלילה, בחושך, כשהיינו נרדמים אצלי בחדר, בשני מזרנים סמוכים, היינו מספרים פנטזיות ומאוננים מתחת לשמיכות. בדמיונות הייתי חזק.
בתקופה ההיא לא היו מדביקים לכל ילד כותרת, הפרעת קשב, ריכוז, ספקטרום, היפר-אקטיבי. כל אחד מאיתנו היה פשוט ילד, כמו שילד צריך להיות. ילד כמו מגורי היה מטופל היום בריטלין, אבל אז הגלים היו הריטלין שלו. מסגרת כמו תיכון היתה רועשת מדי בשבילו, אז הוא התפייד ממנה, לאט, הפסיק להגיע, אבל בספרים הצליח להתרכז, על החוף. אני, לעומת זאת, הייתי בעיניו היצור הכי פנטזיונר שהוא הכיר, עם הכי רגליים על הקרקע. באופן מפתיע, דווקא מגורי היה מביט אלי בתלות, כאילו אני החזק במערכת היחסים שלנו. בעיניו הייתי לא רק הרציני והשקדן, הייתי בעיקר השאפתן, ומרוב שהייתי טוב בלחלום, שום חלום לא נשמע בלתי אפשרי כשהייתי מספר אותו בקול משכנע. אהבתי לתאר לו איך נגשים תוכניות של גדולים, כמה סיפוק יהיה לנו בחיים כשנכבוש את העולם. הייתי שואל אותו, איפה בא לך שנהיה בעוד עשר שנים? הייתי מתעקש שרק אובדן אמונה באמצע הדרך יכשיל אותנו. כל מה שתמיד נראה בעיניו לא כיף הפך לכיף כשאני תיארתי אותו, חריצות, התמדה, לימודים. גרמתי לו להאמין שנפרוץ את גבולות הגורל של ההורים שלנו. הוא טען שרק אני מצליח לגרום לדברים שהוא לא אוהב להישמע כיף חיים, החריצות, ההתמדה, הלימודים. היו להם תכלית מוחשית פתאום. בכל זאת, הוא היה מזהיר אותי ואומר שאני מוכרח להפסיק לחשוב כמו מבוגר ולהתחיל לחשוב כמו ילד, כי כשאהיה מבוגר ואביט אחורה, אתחרט שלא חשבתי אף פעם כמו ילד. הוא טען שאני מתוכנן מדי ובשליטה, ולקח על עצמו לתקן אותי.
המלחמה היתה בעיקר הפס-קול של הלילה. צרורות ושיגורים, שריקות ורעמי תותחים. הכרנו הרוגים, נשים וילדים ואבות וחקלאים. היינו בהלוויות, שמענו סיפורים. אחרי המרגמות, גם רקטות קסאם היו נופלות, ומטעני תופת התפוצצו על רכבים בכבישים. החורף לא התחשב, ברד הכה בעצים ובגגות, ביבולים. המלחמה לא התחשבה בחורף, ואני מעולם לא שאלתי את אמא אם היא מפחדת. היא היתה שואלת אותי, אבל אני לא העליתי על דעתי לשאול. היא קילקלה אותי, במשך שנים, לחשוב שיחס של הורה אל ילד הוא חד-כיווני. ילדים, בעיניה, לא צריכים להיות מודעים למצוקות של אמא, או שותפים להתמודדויות שלה. אם הייתי שואל מה שלומך, התשובה שלה תמיד היתה, הכול בסדר, ומיד מגלגלת אלי שאלה משלה, מתעניינת בי. איך אתה? בחודשי המלחמה הראשונים הפתעתי את עצמי, הייתי חזק, חסין. לפני פציעת הרסיס וגם אחריה הרגשתי מוגן כמו בתוך שריון פלדה. פיתחתי עם עצמי הסברים מדעיים על עצמי, כדי לנתח איך יכול להיות שילד שפחד שהאוויר באוטובוס ייגמר, הפך לנער שתומך בכולם, שנפצע ונשאר מחויך ורגוע, שמסביר למבוגרים, רציונלית, שהכול יהיה טוב. הייתי גאה, הייתי שאנן, האמנתי שהתגברתי על החולשות שהגדירו את מי שאני מאז הילדות. לא ידעתי שהן יתפרצו בזמנן החופשי.
בשיא החורף כבר היה ברור שהמלחמה לא תיעלם לשום מקום, היא חילחלה לשגרה. פתאום זיהיתי בעצמי את הבזקי הדאגות מופיעים, שקטים, כמו פצעים בעור המבשרים מחלה מתקרבת, קטנים, שאני מכיר, מהסוג שחיכיתי לו. בהתחלה מחשבות מטרידות, אחר כך חרדות גדולות. מגורי היה הולך אל החיילות שלו ומשאיר אותי להתבשל ברעש של עצמי. היו ימים שדפיקות הלב שלי הואצו בהילוך גבוה למשך שש שעות, סירבו לדעוך, ולא הצלחתי לנשום, נחנקתי. המוח לקח פיקוד עצמאי על המחשבות, ואיבדתי יכולת לנווט אותו. הוא היה מכריח אותי לתאר כל תרחיש כואב ומגלגל אותי איתו, מקרים ותגובות. הוא היה מתחזה לקול שפוי שמנסה להרגיע אותי, אומר לי, הנה, דמיין, דניאל, כך ייראו החיים אם יקרה הנורא מכול, נו, תראה, אפילו הנורא מכול הוא הרבה פחות נורא מההיסטריה שלך. זה לא עזר. הדמיון היה פלסטי ומדוקדק מדי, היממות הפכו ארוכות באופן בלתי נסבל כי אל כל אחת מהן נדחסו מחשבות שאמורות לאכלס שבוע, או חודש. הקולות היו מהירים מדי, מתנגשים, מתבלבלים, מאבדים חוט מחשבה. למה פתאום? מגורי שאל. הרי היית אריה, היית יותר שקול מהרמטכ"ל כשהבלגן הזה התחיל. למה אתה לא מצליח לחזור להיות אריה? לא היתה לי תשובה. מה השתנה? הוא השתדל, יותר מתמיד, להציף אותי בחיוכים שלו, להצחיק.
הטבע המשיך בשלו, הועכר לאט. צבות הים הירוקות והחומות עדיין היו מגיעות אלינו להטיל את ביציהן כי כבר היה קשה למצוא חוף אחר בארץ שלא נפגע מבנייה ופיתוח. הייתי מסתובב ביישוב וסורק במבטים ומחפש נוף תנ"כי מרגיע, ננעל על זוויות שלא חודרים בהן אל תמונת הנוף שום פרט או חפץ או טנק שאברהם אבינו לא ראה ממש כאן. עמודי החשמל לא קילקלו את הפשטות, הם היו רק בול עץ עקום. ברחובות שלנו, עצי שיטה, וכביש קטן ורק שתי כיכרות, והרבה בתים לבנים. מדרכות ורודות, גגות רעפים אדומים, תלינו דגלים בין החלונות, ובכל פרגולה אדניות מטופחות בהִנדוס מושקע. הדיונות ורכס הכורכר השתוללו נטולי רסן. בחממות גידלנו חסות, גזרים ועגבניות, הפועלים מהמוואסי המשיכו לבוא ולעבוד בהן, לבקש שנסמוך עליהם.
בבית, בחדר שלי, הרגשתי בטוח כמו אתרוג, ארוז בצמר גפן ובפשתן, בקופסה, בבונקר אטומי. בתנאי שאמא היתה מעבר לקיר ומגורי היה רדום על המזרן לידי, או על השטיח לידי, כי לא על עצמי דאגתי, אלא עליהם. זרימת הדם היתה חוזרת לשלווה, שרירי הגפיים והנשימה היו מחדשים כוחות. כל אירוע, ידיעה חדשותית, שמועה היו נספגים לי בלב. מגורי היה אומר לי, תאתרג את הלב אינעל דינק. תעטוף אותו. אבל כל חיכוך עם העולם שמחוץ לבית שלנו היה שורט ומצלק.
מאמא ניסיתי להסתיר. לא רציתי לגרום לה צער. רק את מגורי שיתפתי, ופתאום בכיתי, פעם ראשונה מאז שזכרתי את עצמי, בכיתי בזרועות שלו. הוא ידע לגרום לי להתמסר ולתת תחושה שטוב לו, שאני מתקלף אצלו. תתפרק, הוא אמר, אני אתקן.
בכל זאת, הוא בגד באמון שלי והחליט לספר לאמא. הוא ניגש אליה ואמר שהוא מודאג. אני מצדי, הייתי מעדיף להישאר סגור בבית עד שהמלחמה תסתיים, אבל המשכתי לעלות על האוטובוס לבית הספר עם רעד ברגליים, נמלול בידיים, ודמעות, ובלי אוויר, רק כדי לא להדאיג אותה שאני סובל. מגורי לא ריחם עליה. אבל מה קרה? למה התפרץ פתאום? היא התפלאה. דניאל היה כל כך בסדר, חזק. לא היתה לאף אחד מאיתנו תשובה, והיא הבינה שמדיניות שמירת השגרה שלה, המאמץ להתנהג כרגיל, לא עובדים.
אמא היתה הרי לביאה, חיים ארוכים של התמודדויות היו לה. במיוחד היתה יעילה בקבלת החלטות. היא הושיבה אותי לשיחה, הסתירה את הבהלה היטב, והציעה שנפנה לעזרה. ילד לא צריך לסבול בשום אופן, אמרה, כאב כזה לא שונה מסוג אחר של כאב שהולכים איתו לרופא. נלך. הסברתי לה שבעיני אני השקול, הגוף שלי מנסה להעיר אותי בנורות אזהרה, לומר לי שלא הגיוני לחיות ככה. כל האחרים לא הגיוניים, הם הבעיה. ההכחשה היא מההמצאות המוזרות ביותר של בורא עולם, מעלימה אמת בלתי נסבלת. לי זה לא יקרה, זה לא קורה, זה לא קרה מעולם. ההדחקה היא ההישרדות, אבל אני לא הצלחתי להרכיב את משקפי ההדחקה על העיניים. אולי לא רציתי.
למחרת חג השבועות אמא הסיעה אותי אל פסיכיאטר ילדים בשדרות. הרי אף פעם לא ידעתי לומר לה לא. נסענו בפרוזדור המחבר את היישוב אל העולם, חלפנו לאורך הצמתים שהצבא שינה את שמם, הדביק להם כינויים, עיקול הזבל, עיקול המתאבד, עיקול המוות, גשר פיגוע הצנחנים, גשר המתאבד. לקראת סוף הדרך עצרנו בצומת, לפנות ימינה. רכב לבן עמד בצד הכביש. הדלתות נפתחו, שני גברים יצאו ממנו במהירות. הם לבשו מכנסי מדים ונעלו נעליים גבוהות. הם התקרבו לעברנו, הניפו רובים והחלו לירות תוך כדי הליכה לכיווננו. תתכופף, אמא אמרה בקור רוח והתכופפה גם בעצמה, הכניסה להילוך אחורי ולחצה על הגז. זגוגיות הרכב התנפצו, וצרורות קליעים ניתזו על פח מכסה המנוע. הם השליכו רימונים. אמא הצליחה לנהוג לאחור, אבל לא הצליחה לשמור על ההגה ישר, הידרדרנו לשולי הכביש. התכופפנו שוב, אבל ראיתי אותם מתקרבים ונעמדים מולנו, מביטים בעיניים, מכוונים את הנשק ויורים כדי להרוג. ג׳יפ צבאי התקרב, המחבלים מיהרו אליו, לעמדת קרב.
זה נשמע כאילו אני זוכר המון, אבל זה לא זיכרון, זה ידע. אני יודע לספר את מה שסיפרו לי, ואת מה שסיפרתי אני, במילים, וחזרתי עליו כדי לא לשכוח. מעט הזיכרון שיש בי, מוחשי ורגשי, אמיתי בעורקי הדם, בעצמות, בשרירים, בלב, הוא מהרגעים שבהם אמא לידי, פצועה, נלחמת על חייה, ומפסידה. הזיכרון הזה עולה בלהבות בתוך הראש בכל פעם שאני חוזר להרגיש אותו. החזקתי את כף היד שלה, התחננתי שתאמין לי שיהיה בסדר, כדי שלא תדאג, שלא יהיה בה צער. הבטתי בה ולא נתתי לעצמי להסיר את העיניים, כאילו שהמבט שלי שומר עליה בחיים. הבנתי שאלה הדקות האחרונות שאוכל להביט בה בחיי. רימונים התגלגלו על הכביש מהקרב, ואני הייתי צריך להמתין שיסתיים, ולא היה אל מי לקרוא לעזרה. הקרב עם המחבלים נמשך. האישה שסירבה להראות לי הבזק אחד של חולשה כל חיינו, ישבה לידי בחולשה מוחלטת. אמבולנסים צבאיים הגיעו, ובשטח היו מוטלות גופות. קצין נתן הוראה לרופא שאצטרף אליהם אני לבית החולים ברזילי, אבל ביקש שאמתין עד שיסיימו טיפול בחיים. לא רציתי שזר ייגע באמא, לא רציתי להרפות ממנה, הרגשתי שיש לי תפקיד, לשמור שלא יכאיבו לה, שלא יסירו ממנה את הבגדים, שלא יעזבו אותה על אלונקה על הכביש בלי שמירה. אבל כששמעתי אותם מדווחים בקשר, מקריאים את מספר תעודת הזהות שלה, מודיעים שהיא מתה, והדקות עברו בציפייה לפינוי, עברו לי החיים במחשבות, לא אחורה, אלא קדימה. רציתי לשמוע שאני מת בעצמי. לא יכולתי לשבת שם עוד, לחכות כמו נצח, אבל אף אחד לא ממהר לפנות את הגופות ולא מדליק בשבילן צ׳קאלאקות. נעמדתי והתחלתי ללכת. הלכתי להודיע למגורי. לא רציתי להיות לבד. חציתי את הדיונות שחבורות אופניים היו עושות בהן חארקות וראמפות ופעלולים. אני חושב שהילדים שאלו אותי אם הייתי בפיגוע, ומי נהרג ומי נפצע, והלכו אחרי, אבל לא עניתי. חציתי את המחסום הצבאי, ואת השער, ואז רצתי אל הים. כשחזרנו, מגורי ואני, לצומת, צוותי הפינוי כבר לא היו שם.
ככל שאנשים ידברו פחות, יהיה לי קל יותר לזכור את הקול שלה. אני לא טיפוס שמתגעגע. אני לא יודע להתגעגע, לא מצליח להתגעגע לאף אחד גם אם רוצה. מתגעגע רק לאמא זכרה לברכה, ולנועם מגורי שייבדל לחיים ארוכים. אליהם הייתי מתגעגע גם כשהייתי איתם ונפרדתי לדקה. גם כשהייתי לידם, הייתי מתגעגע. חוץ מהם ומאז שאני לא איתם, אני לא. לא קיים בי געגוע.
אמא שלי נולדה למשפחה שכרכה את גורלה בארץ. אבא שלה, סבא שלי, התגייס כנער בן חמש-עשרה להגנה, היה מבריח משלוחי נשק מסליק, שהוסתר תחת שובך יונים בשכונת בורוכוב בגבעתיים, אל דירות מסתור מתחלפות של פעילים בכל אזור המרכז. אמא שלה, סבתא שלי, היתה העוגן שלו. בתמונות שבהן הוא לא מפקד על חיילים, הוא מניח עליה ראש כמו ילד, מתכרבל בתוכה. המשפחה היתה נודדת בין בסיסים צבאיים בקצב דילוג התפקידים שלו, שנבראו עם מדינה מתוך כאוס. הם גידלו ילדים בחזית, בקו האש, בבקעת הירדן, בערבות בראשיתיות. בעיקר הם אהבו את הנגב. סבתא הגיעה מצ׳כיה ונשבעה שלא תחזור לאירופה לעולם. סבא היה הלב שלה, וסבא היה המדבר, אז המדבר הקדום היה הלב. הוא היה לוקח אותה לטפס בהרים. עדרי יעלים היו בורחים מהכלבים הבדואיים, ובין השבילים היו פזורים טומולי, ועוד אחד, ועוד, אין-סוף. טומולי הם גלי הקבורה, תלי האבן. יושבי הערים הנבטיות העתיקות טיפסו עם מתיהם לקבור אותם בפסגות. שם אמא שלי נולדה, מול ים המלח בראות הצלולה, עם תכלית שמילאה את החיים, לכבוש את דרכי הבשמים, את המעיינות, את היובש הצחיח, לחזור אל המסורת המדברית. הם גידלו אותה לקדש צדק חברתי, חיי קהילה. תיקון עולם. סבתא היתה שותפת סוד במבצעים, היתה צנועה חרוצה גם כשהיו אורחים קבועים בסלון של בן גוריון ופולה, יש לסבתא גם תמונה שבה היא חולבת עז. הבנים שלה, הדודים שלי, היו מפקדים בחילות הרגלים, הקימו סיירות, פיקדו על חטיבות במלחמות. הנשים שלנו לא היו נשברות, גם אם לא התביישו לבכות. לפעמים, כשהיו נופלות אצלנו ביישוב פצצות מרגמה או רקטות, ואמא היתה בבית בלעדי, היא לא היתה נכנסת לממ"ד. ידעתי שהיא לא נכנסה. נזפתי בה. אם לא בשביל עצמה, שתיכנס בשבילי. זה היה חזק ממנה. מה שצריך לקרות יקרה, היא היתה אומרת.
מה היו רגעי האושר שלנו יחד? היינו מטיילים, היו לנו מסיבות חג, כינוסים משפחתיים, אבל מתי היא היתה מאושרת באמת? אני לא יודע. אני חושב שאיתי היא היתה מאושרת. היא היתה אומרת שילדים הם רק הלוואה, הם לא מתנה, ואני לא דמיינתי שאי-פעם אמשיך לחיים משלי. היא לא הכינה אותי למובן מאליו, שהורים הם אלה שניתנים לנו כהלוואה. פחדתי שחברה קדישא יטמנו אותה בבית העלמין של הגוש, קרוב אלי, ואני, בלי שליטה, באחד הלילות, אחפור להוציא אותה מהקבר כדי להרגיש את החום שלה. הם קברו, בגוש, ונרדמתי על החול, ליד התלולית שעדיין לא כוסתה במצבת שיש.