ישכח

שוב הוא עם הקטע הזה שלו, כל יום זיכרון. משוטט ברחבת המתנ"ס, בוהה בתושבי השכונה שמטפטפים בצעדים מבוישים ומחפשים מקום לעמוד, ורק הוא חייב להמשיך להסתובב, נע מפה לשם, לא יודע היכן המקום שלו, לא שם לב לכבלים של ההגברה, מדי פעם כמעט ומועד, ממלמל לעצמו, לא מתיישב על הכסא השמור עם המשפחות השכולות ומשום מה ממשיך להסתובב בין האנשים, זז לשום כיוון, עושה שלום למישהו שלא קרא לו בכלל, מנענע ללא הסבר את שתי ידיו הגרומות, מניח לשרוולים הארוכים מדי של הכותנת הלבנה להתנופף כמו טחנת רוח, ובסוף מוצא לעצמו מקום מקדימה, קרוב מדי לרמקולים, מניח לקולות שבוקעים מהם לטלטל אותו כמו עלה נידף, חצי פנים לקהל וחצי לבמה. זה ככה תמיד. כל שנה מחדש.

כשמתחיל הטקס הוא מתחיל ליבב חרש, ואם מישהו רק מניח לו יד על הכתף זה הופך לבכי של ממש, שממילא מגיע כשמקריאים את השם של הבן שלו, ואז הוא ככה מזיז את ראשו אל האדמה, אל השמים, אל הקהל ואל הבמה, מקנח את הנזלת מהאף, בעצם לא ממש מנגב, ומורח את השרוול המוכתם ממילא, הספוג בדמעות. כל כך מביך, כל כך לא נעים, נכון, הוא מסכן, צריך לנסות להבין.

אבל למה הוא חייב לעשות את זה תמיד, למה הוא לא יכול לשבת בידיים שלובות-כועסות-אך-גאות כמו למשל גדעון הלחמי, שאיבד בן בדיוק כמוהו, או לשמוט את הכתפיים בשקט כמו רבקה חזן, אפילו לכסות את הראש באיזה הינומה שחורה, כובע כלשהו, משקפי שמש שיסתירו, ואם הוא לא יכול להסתיר, אז שיישאר בבית וזהו, למה בכלל הוא בא.

ותמיד מישהו נסחף אחריו. מישהו חדש בשכונה או איזה נער רך שלא יכול להפסיק להסתכל, ופתאום מתחיל גם לדמוע, חונק את הבכי ומכריח את עצמו לעצור את ההתכווצויות בגרון, מנסה לשווא לחשוב על משהו אחר, ובסוף מתחמק לאיזו פינה, מקווה שאיש לא הבחין בחולשתו, יודע שהבחינו, ורק שונא אותו יותר על שהדביק אותו.

אחר כך מגיעה תפילת 'אל מלא רחמים'. כולם ממלמלים שמוטי ראש, בעיקר שותקים, לכל היותר מפטירים 'אמן' חלש ודהוי, ורק הוא מדקלם בקול צורם, מיבב, גאה מדי, אולי אפילו בטון מאשים, כאילו בכוונה מנסה להעיק, ותמה למה אף אחד לא עומד לידו, ולמה כולם נרתעים ומפנים את המבט, שואל בעיניו למה כועסים, הוא הרי בסך הכל זוכר, כמו שהמדבקה הזו אומרת.

אפילו בצפירה אפשר לשמוע את ההתייפחות שלו. אי אפשר לברוח מהדבר הזה, כמו סיוט. וכששרים את התקווה הקול שלו מזייף, מושך ומותח את המנגינה, לא נותן לשיר להיגמר, והוא ממשיך לעמוד גם אחרי, ומייד אחר כך רץ לעבר חדר ההנצחה של יד לבנים, מצביע שוב ושוב על תמונת בנו, מנסה להסב את תשומת הלב, מתעלם מכך שכולם נפנים ממנו, בכוונה נעמד מול המבקרים ומתעקש ליצור קשר עין, ורק בנו מחייך אליו בסלחנות מבעד לתמונה הישנה.

מדי פעם יש כאלה שמנסים להרגיע אותו. שב רגע מוטי, אולי תנוח קצת, עזוב, בוא, תן לעצמך קצת לנוח, אבל הוא אף פעם לא הולך לנוח, נשאר ביד לבנים אל תוך הלילה, נשאר גם למחרת, עד שאב הבית הנבוך מגיע לנעול את המקום, הרי תיכף מתחילות חגיגות יום העצמאות.

ובעצם כל השנה הוא נשאר עם המבט הזה, ואי אפשר אפילו להגיד לו שלום. זה תמיד הופך לגמגום מתנצל, להתקפה בלתי נסבלת של מבטים מעוררי רחמים, ואתה רק רוצה לעוף משם, מצטער שהגעת דווקא עכשיו למכולת, ממהר לסובב את הגב, מתעסק באיזה משהו, איזה פסטה זולה יותר, נו שילך כבר, שיפסיק להביט, אז הבן שלך מת, אתה לא היחיד, אז למה אתה חייב להסתובב עם המבט הזה, למה אתה לא נותן לזה ללכת, למה אתה מעניש אותנו, את עצמך, תקבור את זה כבר, תפסיק עם כל התמונות, או שלפחות תירגע, זה לא נעים לאף אחד, תכבה כבר את הנרות.

לא יכול להיות שהוא באמת חשב שיתנו לו להשתתף בטקס. הורים שכולים לא אמורים להקריא. התפקיד שלהם הוא לשתוק מהשורה הראשונה, להשאיר את הבמה לתנועת הנוער, להסתכל במבט מכובד בשירים שמוקראים עבורם, ולכל היותר להתכווץ כשמוקרנת התמונה. וגם אם חשב שיתנו לו לומר כמה מילים, מי נתן לו את המיקרופון והירשה לו לדבר, מי חלש האופי שלא עשה כלום כשהוא צעד ונעמד ממול.

ברור שיש לו זכות, אף אחד לא מנסה לגרש אותו, אבל אי אפשר, אסור, רחמים על הבן אדם, וכן, נכון, הוא נתן את הדבר הכי יקר בעולם, חי את זה כל יום מחדש, אבל עם כל הצער וכל הכאב, אי אפשר לתת לו להקריא, בשבילו אי אפשר, באמת אי אפשר.

והנה פתאום הוא מתחיל להתקרב אל עבר האנדרטה הקטנה שבמהלך השנה ילדים מטפסים עליה ושעכשיו משמשת כבמה, ואף אחד לא עוצר אותו, והוא ממשיך להתקדם, מסתנוור מהזרקור ובועט בלי משים בזר פרחים עגול, וכולם עוצרים לרגע, מביטים בו, משתתקים, מחכים שיקרה משהו, והוא ניגש אל הלפיד ומחזיק אותו, נבהל מהאש ולפתע מפיל את הלפיד אל הרצפה, ושני מאבטחים רצים עם דלי חול וממהרים לכבות את האש, ועדיין אף אחד לא מוריד אותו משם, ולפתע הוא נעמד מול כולם, לא ממש שם לב למיקרופון, בוהה לרגע באנשי השכונה שממהרים לקבור את מבטם אך גם לא יכולים להפסיק להסתכל, וכולם מקווים שלא יצעק, שלא ישתולל או יפגע במישהו, ואמא אחת שעומדת קרוב פתאום מרימה את הבת הקטנה שלה ופשוט בורחת, אבל הוא ממשיך לעמוד, ואז נושם עמוק, ולוחש בשקט. לכו הביתה, עזבו אותי כבר. לא צועק, לא גוער, רק מבקש, ממלמל, מועך את האף, משפשף את הפנים, ואומר שוב, די, בבקשה, תעזבו אותי, תפסיקו עם הטקס הזה, לכו הביתה, אני לא יכול יותר.

יואב שוטן-גושן הוא סופר, תסריטאי ומחזאי. ספרו "פעם אחת, אישה אחת" יצא לאור בהוצאת כנרת זמורה ביתן