בספרו הראשון, "מסכת תהום", מציג איל חיות-מן רומן היסטורי ופנטסטי על סיפור חניכה - שהוא גם סיפורו של עם המנסה לברוא את עצמו מחדש לאחר החורבן. סיפור שמעצב את דמותה של יהודה של סוף המאה הראשונה לספירה, מקים לתחייה את ענקי העבר ומנער מהם את אבק הדורות ומציג אותם כבני אדם בשר ודם.


גדלתי בצלם של שלושה סיפורים: אחד שסופר פעמים רבות, שני שלא סופר מעולם, ושלישי שסופר פעם אחת ויחידה.

על החורבן סיפר עולם ומלואו: שמעתי אותו בקינות ובימי התענית, כשקולם של פייטנים נשבר ועובדי אדמה ורועי צאן פרצו בבכי. הרחתי אותו בעשן שנדמה כעולה עוד שנים ארוכות משדות ומכפרים שחרבו עם מצעדם של הלגיונות. הסיפורים נישאו באוויר כאותו עשן וכיסו את ילדותי באפר: עריצותם של הקנאים ומלחמת האחים בין חומות העיר הנצורה; רבן יוחנן בן זכאי שנמלט מירושלים בארון מתים על מנת לייסד מחדש את עולם התורה ביבנה; הכוהנים שנטבחו על משמרתם כשניסו להקריב את קורבן התמיד. כל אלה ביעתו את לילותי, כה ממשיים עד שיכולתי להישבע בהן צדקי שזיכרוני המוקדם ביותר הוא של ירושלים בוערת.

החורבן היה העיקר, נקודת הראשית. בגללו נולדתי היכן שנולדתי, באחוזה בגליל שנבנתה בסמוך לקבר הנביא חבקוק. אבי - בחושיו המחודדים של סוחר - השכיל להימלט מירושלים מבעוד מועד. בגין החורבן לא היו לי סבים או דודים או שארי בשר אחרים, שכן יתר משפחתו של אבי לא השכילה לעשות כמוהו. משחר ילדותי טרחו להבהיר לי היטב שכל פלא שאני רואה, כל עושר או הדר, הם כאין וכאפס לעומת מה שהיה ביהודה בטרם חרב הבית, שהיה הגדול והמפואר מכל המקדשים שבעולם. לפני החורבן, כך אמרו, היבולים היו טובים יותר והמחלות מעטות. לפני החורבן לא חששו עוברי דרכים מפני טומאת המת. מנגד, עושרו של אבי אף הוא בא לו מן החורבן: בזמן המרד ומיד לאחריו הוא קנה בזול שדות שבעליהם הקודמים מתו, נמלטו או נמכרו לעבדות, ושכר גויים ועבדים שיעבדו אותם. הרעב ששרר בארץ בשנים שמיד לאחר המלחמה הועיל לעסקיו. אף בלב הקללה נמצא שמץ של ברכה. עת ללדת ועת למות, אמר קהלת, עת לטעת ועת לעקור נטוע.

גדלתי בבית ששתיקות רבות נאצרו בו: מרוחק מכל מקום יישוב, משיחת הבריות ומצחוקם של ילדים. אבי בילה את רוב זמנו ספון בחדר עבודתו או מחוץ לבית, מסייר בשדותיו ובמטעיו ונפגש עם מוכרים וקונים. גידולי הופקד בידי משרתים, שמעל לכולם עמדה דמותו השותקת של יפתח.

השתיקה היתה עבה ודחוסה יותר ככל שקרבה למקורה: הסיפור השני היה על אמי, והוא לא סופר לי מעולם. לאה, אלמנה מסכנין, הובאה לאחוזה כדי לשמש לי מינקת ואומנת; אך מאז שעמדתי על דעתי ידעתי שהיא איננה אמי, ושאמי איננה. אבי מעולם לא דיבר על אודותיה. המעט שידעתי היה מה שליקטתי בקפידה לאורך שנים, אורב לשיחות אקראי ולפליטות פה של משרתים, שאף הם הכירו אותה רק במשך תקופה קצרה. לאה אמרה שאני דומה לאמי, ושממנה ירשתי את שערי השחור ואת עיני הכחולות - גוון שהיה נדיר עד מאוד בקרב בני יהודה. מכאן ואילך היה לדמיונותי במה להיאחז. לאה היתה מלטפת את ראשי ואומרת שאני ילד יפה, ומכאן הסקתי שאף אמי היתה אישה יפה. משיחה בין מורי יוסף ובין לאה למדתי שאמי היתה צעירה מאבי בעשרים שנה, והם נישאו לאחר שגירש את אשתו הראשונה. "תאר לעצמך, בן יותר מארבעים היה כשנולד בנו הראשון," אמרה. "כמעט כמו אברהם אבינו כשנולד יצחק." יוסף הזכיר לה שגיל ארבעים עדיין רחוק מתשעים ותשע, ואז הוסיף שוודאי מסיבה זו גירש אבי את אשתו הראשונה, שכן היא לא הביאה לו ילדים. לאה אמרה שייתכן שכך הדבר. במקום להתווכח עם דבריו של יוסף, סיפרה שרבים משכניו החדשים בגליל גינו את התנהגותו של אבי, "אך לדעתי הוא עשה את הדבר הנכון, כי נישא מאהבה." והוסיפה שלהינשא מאהבה הוא דבר נאה, שכמו דברים נאים אחרים רק העשירים יכולים להרשות אותו לעצמם.

זמן רב יותר נדרש לי כדי להבין מה עלה בגורלה: על כך לא העז איש לדבר כשהוא יושב תחת גגו של אבי. כששאלתי, היו משתתקים לפתע.

אחר צהריים אחד, כשהייתי בן שבע שנים, הפצרתי באלכסנדרוס, הממונה על חיות המשק, שיביא אותי עמו לראות את אחת הכבשים במכלאות שכרעה ללדת. הבטתי בפליאה כאשר בקע הטלה מתוכה, רך וזעיר ומכוסה בדם הרחם, יצור שזה עתה נברא. לאחר דקות ספורות כבר עמד על רגליו, מתנודד וכושל מעט, וניגש לאמו כדי לינוק מעטיניה. אלא שהכבשה הוסיפה לעמוד, נטועה במקומה, נשימותיה מהירות ופראיות. לאחר מכן החלה לרעוד ולפרכס. אלכסנדרוס רץ קדימה, הניח את יד מרגיעה על צווארה, ואז כרע מטה והציץ אל בטנה. הוא תפס בטלה והרחיק אותו מעל אמו. לא יצאו רגעים ספורים עד שהכבשה התמוטטה וקרסה תחתיה. הבטתי מרחוק, נשכח בהמולה: בטן הכבשה היתה ספוגה כולה בדם.

באותו ערב, כשלאה באה לחדרי כדי להשכיב אותי לישון, שאלתי: "אמי מתה, נכון?"

היא קפאה לרגע. כשהביטה בי, היה זה באותו מבט של עצב שכבר למדתי לקשור עם יתמותי. "מי אמר לך דבר כזה?" שאלה.

"היא מתה," חזרתי, מגשש אחר האמת בכוח מילותי. "היא ילדה אותי ומתה."

לאה אספה אותי לתוך חיבוקה. לא נדרשה לי שום תשובה נוספת.

אלכסנדרוס המית את הכבשה, שהיתה פסולה לאכילה אך מותרת לו, מפני שהיה גוי. לאחר מכן נטל את הטלה ומסר אותו לכבשה אחרת. בחיוך בישר לי שיחיה. אני לא השבתי את חיוכו: שנאתי את הטלה הזה, שהרג את אמו ולמרות זאת יזכה למספוא בשפע ולאריכות ימים.

עד מהרה התחברו לי שני הסיפורים לאחד: נולדתי ביום שבו חרב הבית, ואמי מתה בלידתי. דמה של אמי היה דם הכוהנים הניגר על המזבח, קינת השופרות היתה אנקות הלידה. במין ידיעה שמעבר לידיעה, בחוש שלא יכולתי לקרוא לו בשם, ידעתי שאלמלא המוות לא היתה הלידה ולהפך. עתה הבנתי את צערו של אבי, את בדידותו, את ריחוקו ממני ואת שתיקתו. הבנתי את המבט שראיתי לעתים בעיניו, מבטו ההמום של אדם המגלה כי ניתן להוסיף ולחיות לאחר שלבך נעקר. שתי אהבותיו ניטלו ממנו באותו יום עצמו, ואני הייתי כל שקיבל בתמורה. ידעתי שעלי לפייס אותו, לפצות על האובדן שנגרם בגללי. אך מה יכולתי לעשות כדי לפצות על חטא כה חמור?

הפתרון בא לי לבסוף מן התורה, מעבודת הקורבנות שהיתה דרכו של העם לכפר על חטאיו בפני האלוהים. אם היה די בקורבנות לכפר על חטאים כעבודה זרה או רצח, ולהודות לזה שברא את כולנו, ודאי יוכלו לכפר אף על חטא לידתי. כך התחלתי בעבודת קורבנות פרטית משלי. בכל עת שעלה הדבר בידי, הייתי מוסר לאבי את אוצרותי: קונכיית־חילזון שמצאתי בשדה, דמות אדם שפיסלתי מזרדים, פרח סגול יפהפה שאת שמו לא הכרתי. פעם אפילו הבאתי לו נדן מתכת חלוד, שהושלך כנראה לצד הדרך על ידי לגיונר רומי.

כשיוסף לימד אותי על עקדת יצחק, הוא אמר שהקדוש ברוך הוא, כשביקש לבחון את אברהם, דרש ממנו דווקא את הדבר היקר לו מכול. זה היה הכלל שלי: לא היה די בכך שקורבנותי יהיו חפצים נאים, מושכי עין או לב. תחילה היה עלי ללמוד לאהוב אותם, להוקיר אותם מכל שהיה לי. הייתי מחזיקם אצלי, ישן עמם, ממשש אותם עד שהכרתי את כל תוויהם. רק לאחר מכן, כשידעתי היטב אילו כאב וגעגוע תסב לי הפרידה מהם, הייתי מניח אותם על מפתן דלתו של אבי.

אבי היה גוער בי על כך שאני זורה מלכודות בדרכו: הפרח הסגול התייבש עד מהרה והתפורר, הזרדים התפרקו כשנפתחה הדלת והתפזרו על פני הרצפה, והנדן, כמו מתנות רבות אחרות, היה מכוסה רפש ובוץ שטינפו את רצפת הבית. פעם, כשיצא מחדרו ברגליים יחפות, גידף אבי בקול כשדרך על שבר זכוכית צבעונית שהנחתי שם בערב הקודם. ידעתי שאם אסביר את הטקס במילים, כוחו יאבד. על כן ספגתי את גערותיו בשתיקה ובלב חפץ, והזכרתי לעצמי שגם קורבנו של אברהם נדחה לבסוף.

כשאמר לי אבי, ביום הולדתי השמיני, שרצונו שאיעשה לתלמיד חכם, ששתי למלא את משאלתו: את כל המרץ שהשקעתי עד כה בעבודת הקורבנות הפניתי עתה ללימוד התורה. יוסף אמר לי שאני לומד את מצוותיו של אלוהים, שנמסרו למשה בהר סיני - אך ככל שהדבר נגע לי, המצווה היחידה שביקשתי לקיים היתה מצוותו של אבי.

את הסיפור השלישי שמעתי מאבי פעם אחת ויחידה, בליל ביקורם של רבן גמליאל ורבי יהושע בביתנו.

היה זה בסתיו לאחר שמלאו לי עשור שנים. ימים רבים התכוננו לקראת בואם, וכולם ציפו לראות את פני הנשיא החדש, שמונה רק שנים ספורות קודם לכן. "הנשיא הוא כמו מלך ישראל," סיפר לי יוסף. "כמלך ממש, כי שושלת הנשיאות היא מבית דוד." לאה הוסיפה וסיפרה לי שרבן גמליאל הוא ענק, שגובהו יותר מארבע אמות - "כמו שאול המלך, משכמו ומעלה גבוה מכל העם" - והוסיפה שכאשר הוא יושב בראשות הסנהדרין בעיר יבנה, קולו נשמע מקצה העיר ועד קצהָ. ואמנם, כשראיתי אותו יורד מסוסו בחצר האחוזה, התקשיתי להסיר ממנו את מבטי: לבוש כותונת לבנה ומעליה טוגה כחולה כשמי הערב, עצמות לחייו גבוהות וכתפיו רחבות וזקנו השחור מגיע כמעט עד חזהו, הוא אכן נראה כמלך. רבי יהושע בן חנניה, מתלמידיו של רבן יוחנן, החוויר לעומתו: קולו היה ערב אך רך וגבוה, כמעט נשי. מצחו היה נמוך ורחב, שערו החום דליל ואחת מעיניו פוזלת. כשחייך, הבחנתי בחסרונן של שתי שיניים קדמיות, אחת עליונה ואחת תחתונה. 

בליל שבת ישבנו לשולחן ארבעתנו - רבן גמליאל, רבי יהושע, אבי ואני. נשיא הסנהדרין רחץ לפני הארוחה וסך את שערו וזקנו בשמן, וכשעברה בינינו קערת הנטילה, דיקדק במצווה. דבורה, שתמיד היתה טבחית מוכשרת, התעלתה על עצמה לכבוד המאורע: חלות השבת שנאפו שעות מספר קודם לכן היו רכות ומתוקות, הגבינות משובחות, התאנים שליוו את הסעודה מתוקות ומרעננות. דבורה תיכננה תחילה להתקין בשר כבש לכבוד המאורע, אך אבי עצר בעדה והזכיר כי זקני הסנהדרין נוהגים מנהגי אבלות על החורבן, ובשר אינו עולה על שולחנם. כשישבנו לסעוד, החל אבי מתוך הרגל להנעים בזמירות שבת, אך עד מהרה השתתק כשאורחיו לא צירפו את קולותיהם לזה שלו.

תחילה שוחחו המבוגרים על נושאים שלא הבנתי, על השפעותיו של מס שני הדינרים שהרומים הטילו על היהודים ועל התחזקות הכת הנוצרית בגליל. לאחר מכן חקר אותי רבן גמליאל על לימודי. "אני זוכר בעל פה את כל התורה," הכרזתי, בשילוב של גאווה וחשש, "ושונה כבר למעלה ממאה הלכות." רבן גמליאל הינהן.

רבי יהושע שלח אלי חיוך מעברו השני של השולחן. "על מה מותר לקדש?" שאל אותי.

"על יין או על תירוש ענבים, כל עוד ברכתו בורא פרי הגפן," השבתי, "וכל עוד איננו יין נסך ולא הוכן על ידי גוי." ראיתי שרבי יהושע מביט בי בציפייה, ולכן מיהרתי להוסיף: "אך במקרה שאין יין רשאי אדם לברך על כל משקה שנהוג באותו מקום לשם הנאה, ובלבד שישנה את ברכתו." הוא חייך אלי לאישור. גאווה פשטה בחזי כנוזל חם: במשך חודשיים, מאז נודע לנו על דבר הביקור, הוקדשו שיעורי עם יוסף להלכות שבת.

רבי יהושע המשיך ושאל על החומרים שבהם ניתן להשתמש להדלקת נרות שבת, על מיני מלאכות, על דיני הפרשת חלה. כך המשכנו שאלה אחר שאלה, ועל כל אחת מהן עניתי כראוי. פניו של רבי יהושע קרנו, וגם רבן גמליאל נראה כמתרשם, אך יותר מכול היו עיני נתונות לחיוך שבע הרצון שהתפשט על פני אבי - הפרס הגדול ביותר שיכולתי לקוות לו.

לבסוף הינהן רבן גמליאל לאישור, מסמן בכך שתמה הבחינה. נשמתי לרווחה: רק עתה הבחנתי שהכותונת החדשה, שנתפרה למידותי לקראת הביקור, דבוקה לגופי מזיעה. "בנך יהיה נכס של ממש ליבנה ביום מן הימים, האדון אבויה," אמר רבי יהושע לאבי.

"תרמתי רבות לעולם התורה לאורך השנים," השיב אבי בחיוך, "אך גם אני סבור שתרומה זו תעלה על כולן."

שתיקה נינוחה השתררה סביב שולחן הסעודה. נזיד עדשים הוגש לשולחן, ואבי מזג יין נוסף לכוסותיהם של האורחים. לפתע הפר רבן גמליאל את שתיקת האכילה. "מזוג כוס גם לבנך," ביקש.

אבי נשא אליו את מבטו בהפתעה. "הנער צעיר מדי," מחה.

"הוא מבוגר דיו לעסוק עמנו בתורה," אמר רבן גמליאל. "אם כן, הוא מבוגר דיו לשתות עמנו. מזוג לו."

אבי ציית כדי לא להעליב את אורחו. היין היה אדום ומתוק, ודימיתי שאני יכול לטעום על קצה לשוני את קליפות הענבים שנדרכו בגת. על פי רוב הותרה לי בלילות שבת רק לגימה מכוסו של אבי. הטעם היה טוב כל כך שלא עצרתי בעצמי, ועד מהרה הרקתי את הכוס כולה. תכף ומיד הציפה אותי תחושה נעימה של סחרור. ראשי היה כבד, והיה עלי להתאמץ כדי לשמור אותו מלצנוח על השולחן.

"עוד שאלה אחת בדברי תורה," אמר רבן גמליאל. הזדקפתי בכיסאי והתאמצתי למקד בו את מבטי. "באילו מועדים נדרש אדם להקריב קורבנות בירושלים?"

דממה נפלה סביב השולחן. לא התכוננתי לשאלה, שלא היה לה דבר עם הלכות שבת, והיין רק החמיר את מבוכתי. יכולתי לחוש את המתח שארב לפתע בחדר. דבר גדול היה מוטל על הכף, אך לא ידעתי לומר מדוע, או מהי התשובה שלה מצפים ממני. "לפני חורבן הבית," השבתי בזהירות, "כל אדם נדרש להקריב בשלושת הרגלים..." לשוני נעה בעצלתיים, כמין לטאה משונה שרבצה בפי. נדרש לי רגע על מנת להיזכר בהמשך המשפט: "בשלושת הרגלים - סוכות, פסח ושבועות. אם נבצר ממנו לעלות לרגל, הוא יכול לשלוח קורבן בשמו." ראיתי את רבי יהושע מהנהן. היתה זו התשובה המלאה, והייתי גאה בעצמי על שהצלחתי לזכור אותה. אך רבן גמליאל עדיין צפה בי, פניו חתומים, ואבי שלח אלי מבט דרוך מעבר לשולחן. עיניו דחקו בי, סייעו לי להיאבק במסך היין שנפרש על מחשבותי. "אך כמובן," הוספתי, "בימינו אין מקדש, ואי אפשר להקריב בירושלים."

רבן גמליאל הינהן בכובד ראש, כשוקל את תשובתי. "אך בלי קורבנות," שאל בקולו העמוק, "כיצד נוכל להקפיד על המצוות? כיצד נוכל להיטהר מטומאתנו ולכפר על חטאינו בפני המקום? והלא מחצית התורה היא עבודת הקורבנות!"

"רבן יוחנן בן זכאי אמר שגמילות חסדים ולימוד תורה מחליפים את הקורבנות," אמרתי, בטוח יותר הפעם. חשתי כי סוף־סוף אני מבין לאן מכוון רבן גמליאל בדבריו: הוא רוצה לבדוק שאני יודע גם את טעמן של ההלכות, ואולי אף ללמד אותי שיעור על ההלכה שאחרי החורבן.

"אכן, כך אמר אותו רב גדול," הסכים רבן גמליאל. הוא שתק למשך רגע ארוך, וכבר התחלתי לתהות אם נמשיך בארוחה שנקטעה, כשהוסיף: "ומה אתה סבור, אלישע? האומנם די בתורה ובגמילות חסדים, והקורבנות אינם נדרשים עוד?"

קולו היה נעים, כמשיח לפי תומו, אך הוא לא הביט לעברי. עקבתי אחרי מבטו וראיתי את פני אבי, שהיו קפואים ומתוחים.

"ודאי שכך הוא," השבתי, בולל כל מילה בבאה אחריה מרוב חיפזון. "הרי כך קבע הנשיא, והסנהדרין, וכל חכמי ישראל."

רבן גמליאל הינהן קלות, אך עיניו עדיין לא סרו מפניו של אבי. זיעה ביצבצה על מצחו של אבויה למרות קרירות הערב. עיני התרוצצו בין השניים, הנשיא והאב, ובלבי נשאתי תפילה חרישית שלא שגיתי איכשהו במילה או במעשה. "ולמרות כל זאת," אמר הנשיא, "ישנם אנשים שאינם סבורים כך. הצדוקים סברו שהקדוש ברוך הוא שוכן רק בבית המקדש, חלילה, ושעַם ללא מקדש הוא עם ללא אל."

יוסף לימד אותי על אודות הצדוקים - עדה שאליה השתייכו רבים מכוהני המקדש, שקיבלו רק את התורה, אך לא את התורה שבעל פה, ושכפרו אפילו בקיומו של העולם הבא מפני שזה איננו מוזכר במפורש בתורה.

"אך הצדוקים אינם עוד," אמרתי מיד. "הם נספו כולם בחורבן ירושלים."

"כוהני המקדש מתו," אישר רבן גמליאל. "הקנאים יימח שמם המיתו את רוב אלה ששימשו בקודש, והרומים השלימו את מלאכתם." אף שדיבר אלי, עיניו לא משו מאבי. בזווית עיני הבחנתי כי רבי יהושע זע במקומו בחוסר נוחות. "אך אין פירוש הדבר שהצדוקים עברו מן העולם. ישנם רבים, עד עצם היום הזה, שחולקים בסתר את דעותיהם, ואינם מקבלים את דעת הסנהדרין. ואין מדובר בעניין פעוט," הוסיף. "כל אמונתנו נשענת על העיקר הזה. אם תורה ותפילה אינן מחליפות את המקדש, אזי איש מאיתנו איננו מקיים את המצוות. אף סמכות הסנהדרין לפסוק הלכה ולשבת בדין ניטלת באין מקדש וכוהן גדול. האדון אבויה," אמר לפתע בהרמת קול, "משפחתך היתה צדוקית, הלא כן?"

עצרתי את נשימתי. לתדהמתי, אבי לא הכחיש את הדבר. במקום זאת השיב בקול שטוח ומדוד, אותו קול שהשתמש בו בשלבים הראשונים של מקח וממכר, כשלא רצה לגלות את הערכתו האמיתית לסחורה כדי לא להעלות את מחירה: "אבי היה מקורב לאישים מסוימים, כן, והחזיק ברעיונות מסוימים על עניינים שברומו של עולם. אך עיסוקו היה במסחר, לא בקודש. הדבר נכון לגבי כפי שהוא נכון לגבי חצי העם כמעט, ודאי כשמדובר בנכבדי ירושלים. והחורבן, כמובן, הוכיח את טעותם של הצדוקים."

"כמובן," אישר רבן גמליאל. "החורבן הוכיח את טעותם. ואילו רציתי למצוא כל צדוקי בעם ישראל, אכן היתה מלאכה קשה עומדת לפני. אך אינני מחפש כל צדוקי בישראל, האדון אבויה. אני מחפש אותך." היתה הפוגה קצרה בדבריו, כאילו הניח לאבי שהות להגיב לפני שהמשיך. איש לא נגע במנתו זה זמן רב.

"בקיאותו של בנך מרשימה," המשיך רבן גמליאל, אך לא חשתי כאילו חלק לי מחמאה. "לא השקעת כה הרבה בחינוכו רק כדי שיפקוד את הספסלים האחוריים של ישיבת ציפורי במשך שנה וישוב כדי לסייע בניהול אדמותיך. לא, אתה רוצה שיהיה רב, אולי אפילו כבר סיכמת עם רב ידוע כלשהו שיקבל אותו כתלמיד." הוא הסה בתנועת יד את רבי יהושע, שנראה כעומד לדבר. "וזו הסיבה, האדון אבויה, שדעותיך חשובות בעיני. אינני יכול להתיר סמיכה של רבנים צדוקים, מרגלים כביכול, בתוך הסנהדרין."

אני? מרגל? כיצד הוא יכול לחשוד בי בכך? ציפיתי לשמוע את אבי מגן על עצמו ועלי מפני ההאשמות. תכף ידבר אבי, בקולו המדוד וההגיוני הוא יסביר את הטעות, והכול ישוב על מקומו בשלום. אך אבי נותר דומם: רבי יהושע היה זה ששבר את השתיקה שהשתררה סביב שולחן הסעודה. "במחילה מכבוד הנשיא," אמר, "הרי רבי אליעזר, ששנינו מוקירים ומעריכים, היה בנו של הורקנוס, איכר מתייוון, ורבן יוחנן עליו השלום קיבל אותו כאחד מתלמידיו הקרובים. ואם כך לגבי הורקנוס, קל וחומר אבויה, שבמעשיו ובדבריו גם יחד הוכיח כי הוא ידיד נאמן לעולם התורה." 

"אולי אילו הקפיד רבן יוחנן יותר בבחירת תלמידיו, היה נחסך הרבה צער," סינן רבן גמליאל.

פניו הנעימים של רבי יהושע השתנו, ולרגע הביט בנשיא בזעם. הוא פתח את פיו לומר דבר־מה, אך עצר בעצמו, וכעבור רגע משל שוב בהבעתו.

גם הנשיא חש כנראה שהרחיק לכת. "נניח לזאת," אמר. "אך דע לך, האדון אבויה: אם בנך אכן יבוא ליבנה, אשגיח עליו בשבע עיניים."

שארית הארוחה עברה בדממה מעיקה, שהופרה רק על ידי דבורה שבאה לאסוף את הכלים. בקושי העזתי לנשום עד שפרשו כולם לחדריהם.

באותו הלילה נכנס אבי לחדרי. הוא כבר פשט את בגדי החג ולבש כתונת צמר פשוטה שצבעה אפור. אם קודם, לצד הנשיא, נראה כמעט קטן קומה, עתה שוב ניחמו אותי גובהו ורוחב כתפיו. "אתה ישן, אלישע?" שאל. הזדקפתי במיטתי במנוד ראש: השינה היתה ממני והלאה.

"כמה הבנת ממה ששמעת הערב?" שאל.

תהיתי מה מצופה ממני, ולבסוף החלטתי שהאפשרות הבטוחה ביותר תהיה להניח לו לדבר. "לא הרבה," השבתי.

האכזבה שהסתמנה על פני אבי העידה שלא זה מה שקיווה לשמוע. "הרבה מכך תצטרך להבין, ובקרוב. כיצד התרשמת מרבן גמליאל?"

"הוא לא היה צריך לנהוג בך כך," אמרתי מיד, וכעבור רגע הוספתי: "אני שונא אותו." לאחר מכן השתתקתי, נחרד שהעזתי לומר דבר שכזה על מי שהיה כמלך ישראל.

אבי הינהן בכובד ראש. "אולי מוטב כך," אמר. "אך עליך להיות זהיר ביותר עם הנשיא. על אחת כמה וכמה מיום שתגיע לישיבת לוד."

"מדוע?" שאלתי. "מה יש בלבו עלינו?" 

אבי הבליע אנחה. "קיוויתי שאוכל להשהות את השיחה הזו," אמר. "כמה ידוע לך על שושלת הנשיאות?"

שיננתי את הדברים פעמים כה רבות, שהם יצאו מפי ללא קושי. "הנשיא עומד בראש הסנהדרין, מועצת הזקנים שקובעת את ההלכה ושבידה סמכות השיפוט העליונה," אמרתי. היתה יציבות במילים המוכרות. "הנשיא הנוכחי הוא רבן גמליאל, שירש את התפקיד מרבן יוחנן בן זכאי. אביו של רבן גמליאל היה רבן שמעון שנהרג בימי המרד. לפניו היה רבן גמליאל נוסף, המכונה רבן גמליאל הזקן, ולפניו רבן שמעון נוסף, שהיה בנו של הלל - גדול חכמי ישראל ונצר לבית דוד, שלו ולבניו הוענקה הנשיאות לעולם."

"אם כך," אמר אבי, "אתה יודע די הצורך כדי להבין את מה שאני עומד לספר לך." הוא השתתק לרגע וסקר את סביבותיו, נשם עמוקות כנערך לקראת מטלה קשה. "רבן שמעון הראשון לא היה בנו היחיד של הלל הזקן," אמר כעבור רגע. "היו לו כמה בנים, אך רק שניים מהם חיו עד לבגרות: שמעון ומנחם. האחרון היה בן זקוניו של הלל, ונקרא על שם ידידו ובר הפלוגתא שלו משכבר הימים. בגלל סגולותיו של בנו וענוותנותו, בחר הלל במנחם שיירש אותו כנשיא."

על כך לא סיפר לי יוסף בשיעוריו. "מה קרה לו?" שאלתי.

"הלל נפטר בטרם מלאו למנחם שמונה־עשרה, ולכן מטבע הדברים שמעון נטל לעצמו את הנשיאות עד שיגיע אחיו לפרקו. אך בבוא היום הוא סירב לוותר על מעמדו, ונישל את מנחם אחיו מן ההנהגה שנועדה לו."

היה זה כמו אחד הסיפורים על מלכי חשמונאי, על שלל התככים והבגידות שלהם. "שמעון הרג את מנחם?" שאלתי, חושב על המלך הורדוס שהוציא להורג את בניו שלו מחשש שימרדו בו.

"חלילה," אמר אבי, מזועזע בעליל. "מדובר כאן בבניו של הלל, לא בקיסרי רומי. לא: למנחם הוצע מקום של כבוד בסנהדרין, אך הוא דחה אותו ובחר לעסוק במשלח יד. ברבות הימים נשא לו אישה והעמיד צאצאים. באותם ימים איש לא זכר עוד את צוואתו של הלל, שנמסרה בעל פה, וכולם היו סבורים שמן הדין הוא שהבן הבכור יירש את האב. אך מנחם לימד את בניו את מה שאירע - לא למען כבודו או כבודם שלהם, חלילה, אלא על מנת לכבד את משאלתו של הלל הזקן."

אבי השתתק שוב, הביט מעלה כחוכך בדעתו כיצד להמשיך. "מה למנחם ובניו ולרבן גמליאל?" שאלתי.

"החורבן הביא את הקץ על דברים רבים," השיב אבי לבסוף. "שושלתו של מנחם נותרה כולה בירושלים - רק צאצאית אחת שלו הספיקה לעזוב את העיר מבעוד מועד."

רעד עבר בי, חציו בהלה וחציו התרגשות. "מי?" שאלתי, אף על פי שבלבי כבר שיערתי את התשובה.

"מיכל," אמר אבי. היתה זו הפעם הראשונה שהזכיר באוזני את אמי. הוא ביטא את שמה כאדם הלוחש תפילה.

הוא הוסיף לדבר כשעיניו עצומות, כמי שמשקיף למחוזות רחוקים. "לאחר שנישאנו ועזבנו את ירושלים, במשך זמן רב לא נפקדה. כבר התחלתי לחשוש שבי שוכנת קללת העקרות, ולא באשתי הראשונה. היא הלכה והסתגרה מפני, והרבתה בתפילות ובתעניות. רק משהרתה, סיפרה לי את האמת על מוצאה. כל הצאצאים שמרו את הדבר בסוד, פן יתנכלו להם. היא דאגה מפני שידעה שאם תלך אף היא לעולמה בלא פרי בטן, תינתק שושלת הנשיאות האמיתית."

הדיבור נעתק מפי. שתקתי, מצפה למילים הבאות שיאמר וחרד מפניהן.

"מיכל נותרה בחיים די זמן על מנת לראות שילדה בן. בעוד המיילדות מנסות לעצור את דם חייה שזלג, היא השביעה אותי שאעשה כל שביכולתי על מנת שבן זה יהיה נשיאן של ישראל. נשבעתי, ואת חיי מאז הקדשתי לקיומה של השבועה הזו."

לימודי, הייעוד שאליו הכין אותי אבי, הקדשתי לישיבתו של רבי אליעזר: הכול הצטייר לי לפתע באור חדש. עשרות מחשבות התרוצצו בראשי. אני מבית דוד, חשבתי, בן מלוכה ממש. וגם: אבי סוף־סוף סיפר לי על אמי. וגם: אמי שמחה על הולדתי, היא הקריבה את עצמה בשמחה למעני. 

"כיצד?" שאלתי לבסוף.

"רבן יוחנן העניק לנו את המפתח," השיב אבי. "משפחתו של גמליאל לא תסכים לעולם לוותר על בכורתה, גם אם הושגה בעושק ובכחש. אך אם העם והסנהדרין היו נכונים למנות נשיא שאיננו מן השושלת, על בסיס אופיו, כישרונו ובקיאותו..." הוא לא נדרש להשלים את המשפט: הבנתי את כוונתו. אם כך הדבר, אף אני עשוי להיות לנשיא בבוא היום.

"מה נדרש ממני?" שאלתי. קולי בקע ממני שקט מאוד, כמעט לחישה. לפתע היו לי אויבים בעולם, אויבים רבי־עוצמה שאחד מהם לפחות שכן עתה בביתי, מעברה השני של רצפת האבן.

"נדרש ממך לשקוד על לימודיך," אמר אבי. "לא די בכך שתיסמך ביום מן הימים לרב - עליך להיות ראש וראשון לכולם. זו הסיבה שבגינה עליך להקדים ולצאת ללמוד אצל גדול המורים, ושבגינה עליך להיות בקיא גם בחוכמות הגויים - שכן הנשיא צריך להיות בן בית בחצרות רומי כשם שהוא בקרב בני ישראל."

בהיתי בו, עדיין המום. התקשיתי להאמין שהוא, שהיה כה נכבד ויציב, השליך עלי את יהבו. רציתי לשאול אותו אם הוא סבור באמת שאוכל לעשות זאת, רציתי לשמוע מפיו כי אני ראוי, אך שתקתי. לא רציתי שיחשוב שאני מפקפק בייעוד שאליו הקדיש אותי.

אבי המשיך לדבר בינתיים, נסחף בחדוות הגילוי של דברים ששמר בקרבו במשך ימים רבים: "הנשיא זקוק גם להון, כמובן. אין דבר שפותח דלתות כמו עושר. כל שעמלתי, שדות החיטה ומטעי הזיתים והשמן שנישא בספינות הצידונים עד רומי עצמה - הכול היה למענך, לכלכל אותך בלימודיך ולהעמידו לרשותך בבוא היום."

נותרתי דומם, עיני נשואות אל פני אבי, וייחלתי שיהיו בפי המילים לבטא את מה שחשתי. הוא הניח את ידו על ראשי במחווה של ברכה; כפו היתה גדולה וחמה. "אל לאיש לדעת דבר על מה שנאמר כאן," הוסיף, לפני שחלף על פני ויצא מן החדר.

שלושה סיפורים שבצלם גדלתי. שלושה סיפורים שהתוו את ייעודי, עד שבאה רות ופיתתה אותי לטוות סיפור משל עצמי.


 "מסכת תהום", איל חיות-מן | הוצאת כנרת זמורה דביר | 384 עמודים