את "בעד ההזיה" קראתי בפעם הראשונה בתור חייל. קראתי באיזה מקום על כך שהסופר יותם ראובני הוא הומוסקסואל מפורסם, וקניתי לי עותק של קובץ הסיפורים. כבר בסיפור הראשון, "השערות על מותו של פייר פאולו פזוליני", הבנתי שהגעתי למקום הנכון - לראשונה בחיי קראתי על תשוקה לגבר. משפט כמו "ונסעת אחריו רק בגלל שרצית לשכב איתו", הותיר אותי שעה ארוכה מול הדף. לא האמנתי שמישהו יכול לזכך כך מחשבות של חייל צעיר.
מיד אחר כך בא תיאור פלסטי מאוד של מציאות שטלטלה אותי: "...המבט המבוהל החושק שלך, הנשלח אל הגברים המיוגעים שיוצאים ונכנסים אל בית השימוש של התחנה המרכזית. הנה, חייל. אתה מסתכל ב..". כשעברתי בתחנה המרכזית בתל אביב באחת מהחופשות, חיפשתי את השירותים ההם. לקח לי בערך שעה. עמדתי מרחוק והבטתי. נכנסתי פנימה ומיד הרגשתי סירחון ותחושה לא נעימה של שולי החברה, של סטייה, של משהו שאנשים עושים כי אין להם ברירה. נדמה לי ששם, באותו יום, אמרתי לעצמי בפעם הראשונה שהחיים שלי לא ייראו ככה, בשום פנים ואופן.
ספרו של ראובני הוא מסע מרתק לתודעה של מהגר, הומו, שמרגיש תמיד לא שייך. אם זה כיהודי באירופה, או כעולה חדש באשדוד, וכמובן כהומו בעולם שבו הומואים הם האנשים הכי בודדים בעולם, שיכולים רק לרגעים לחוות משהו שדומה לאהבה, אבל שתמיד יגמר בדחייה או היעלמות, ואז הם ישובו לשירותים של התחנה המרכזית. במרחק של ארבעים שנה מהופעתו הראשונה, הקריאה במהדורה החדשה של "בעד ההזיה" מרתקת פעמיים.
קודם כל אלו סיפורים נפלאים של זרם תודעה, שכמעט לא היה קיים אז בעברית. כמו למשל "השתוממות" היפייפה, שבו מספר עולה מאירופה על חוסר היכולת שלו להסתגל לחיים מול בניו, שהחליפו כאן את שמם ונקראים עכשיו עומרי, יובל ויותם. זה תיאור מכמיר לב ופיוטי מאוד של הזרות, שצברים לפעמים כלל אינם מודעים לה. ומעניין עוד יותר להבין כיצד סיפור כזה נקרא היום בעיניים של מי שעלו לארץ לפני עשרים שנה או לאחרונה, ממדינות חבר העמים או מצרפת.
המילה "הזיה" מופיעה בספר לא מעט, עניין מוזר בהתחשב בכך שהתיאורים של ראובני דווקא מאוד קונקרטיים. כך קורה למשל ב"בעקבות האהבה בעקבות החיים", שהוא רומן רוסי קלאסי בזעיר אנפין, עם גיבורה ששמה, כמה לא מפתיע, נינה. נדמה שראובני עצמו אינו מאמין בכלל בקיום האמיתי של העולם, וחי בעולם המחשבות והדמיונות, מה שכנראה מקל עליו לעבור את היום יום הבלתי מצודד. זו באמת קריאה סוחפת ומרתקת.
והיא מרתקת כמובן עוד יותר להומואים. ראובני היה כנראה ההומו הראשון שיצא מהארון בראיון ענק ב"שבעה ימים". הוא היה אז גבר יפה תואר, שמזכיר קצת את רודולף נורייב. אפשר בהחלט לתאר אותו כפורץ דרך, אלא שהדרך שנפרצה ומה שעשו מי שצעדו עליה, מאוד לא מוצא חן בעיניו. כבר הרבה שנים שראובני מלא ביקורת, עד כדי שנאה, לקהילה שלו. בראיון שנתן השבוע ל"ידיעות אחרונות", הוא תיאר את עולמם של ההומואים כך: "יש את התקופה שבה אתה חתיך ומבוקש, ואתה דוחה מעליך את כל 'הזקנים' שמנסים להתחיל איתך, ואתה אפילו גאה בזה שאתה גס רוח. אבל אז זה עובר, ואתה נשאר עם עצמך". תיאור מכמיר לב, שנכון כנראה לראובני עצמו, ויכול להיות בו הסבר לשאלה מדוע הפך האיש שהקדים את זמנו לנביא זעם. באותו ראיון הוא יצא בבוטות נגד פונדקאות לגברים, וסיכם: "לא ייתכן, אמרתי להיסטוריה העולמית של אהבת גברים, שוויתרת על הכל ואת רוצה עכשיו להתבולל לגמרי בתוך הסטרייטים".
בדרך כלל הגישה הזאת שאומרת שהומואים צריכים לחיות בשוליים, כי הם בעצם אחרים/סוטים, מאוד שנואה עלי (ראו תגובתי לעפרי אילני ומאמרו ב"הארץ" בשבוע שעבר) הומואים שיוצאים נגד זוגיות ונישואים, או שמשתמשים במושג המקולקל הטרו-נורמטיביות כדי לנגח הומואים שמעדיפים חיי משפחה בורגניים על חיים אפלים בשוליים, נראים לי תמיד כמי שסובלים בעצמם מהומופוביה וחוסר קבלה. זה נכון כנראה גם לגבי ראובני. הוא איש עם מנה לא קטנה של שנאה עצמית, תחושת אי שייכות תמידית, והיגיון שמוביל אותו פעם אחר פעם לחיים מתסכלים וקשים.
אלא שבמקרה שלו, אני דווקא נמשך לדברים. הוא פרץ דרך, ומאחר שכסופר הוא מתעל את הרגשות הקשים האלו לפרוזה מרגשת, שגם אם לא קל לקרוא אותה - קשה מאוד להפסיק, אני מוכן להקשיב לו. גם אם אידיאולוגית פעורה בינינו תהום איומה. אין הרבה ספרות מקור גאה בעברית, ויש עוד פחות ספרות מקור ראויה. ראובני הוא קוסם של מילים ודימויים, ואם אתה מתחבר לעולמו, הקריאה היא הנאה צרופה. גם כשיעור היסטוריה.
כאשר מדברים על ההיסטוריה של הקהילה הגאה, צריך לזכור גם את ראובני. ואולי תימצא יום אחד הדרך להביא אותו לדיאלוג נעים יותר עם המציאות החדשה. ייתכן שגם עבורו יש עוד תקווה שיום אחד יגיע רגע שבו הוא יעשה שולם עם אנשי עמותת "אבות גאים", ואפילו ילמד לאהוב אותם. ואם הוא יכתוב על זה, זה כמובן יהיה ספר מעולה.
"בעד ההזיה" מאת יותם ראובני, הוצאת אפיק, 151 עמודים.