חלקו הראשון של "לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל", ספר הביכורים של יערה יעקב, מתרחש בשנות ה-80 ביישוב דמיוני בשם "מגדל נחמיה". המספרת היא ילדתם השלישית והקטנה של נאג'י וחביבה יחזקאל, ילדה רגישה וחכמה שגדלה להורים שעלו מעיראק, עברו במעברות ומנסים לשרוד בלי יותר מדי רגשות. בחלק השני של הספר, כמה שנים קדימה, היא גרה בדירת שותפים בתל אביב, רווקה, כותבת בעיתון, שומרת על קשר מסוים עם המשפחה, כשברקע מגלים לנאג'י סרטן בריאות, מה שמחזיר אותה שוב לזירה המשפחתית.

נאג'י מתואר בגב הספר כ"אדם מצחיק שאוהב לשנוא ובעיקר לנוח". זה, אם להתנסח בעדינות, תיאור מרוכך במיוחד של אבא שמעולם לא ידע ולא הביע עניין בלהיות אבא, מהמר כפייתי, גס רוח, אלים, קמצן כרוני ומרוכז בעצמו לחלוטין. בתחילה הוא עובד כצבע עד שהוא זוכה בלוטו, קונה דירה ומחליט לפתוח ספריית וידאו שבה הוא משכפל סרטים באופן פיראטי וכמובן ממשיך להמר. עד שגם זה קורס. ברקע יש את האמא, עובדת בניקיון ובהמשך מזכירה בבית הספר, שגם היא בדרכה המעשית והשקטה יותר מתמודדת בקושי עם תפקיד ההורות ועם החיים בכלל. "אמא שלטה לחלוטין בסבלות העולם. כל מי התקרב אליה נשרף מעוצמת הקורבנות שלה. מאוד בודד להיות אמא" (עמ' 122).

יעקב מצליחה לשרטט בצבעוניות מתפרצת אך מפוכחת את המנגנון המתמשך של חיי ציפייה-אכזבה וחוזר חלילה, בחייה של המספרת ובעיקר בחיי הסובבים אותה, עם פינג פונג בלתי נגמר של מריבה-סולחה, התפרצות-שתיקה, אלימות מילולית-הפסקת אש זמנית. היא מתארת את החתונה של אבא ואמא שסוף סוף התקיימה, אחרי לא מעט מהמורות, באולם - ולא בחצר של בית - שהיה שייך לדודים של האב שכמעט לא לקחו כסף על האולם. אחרי החתונה, הם גילו שהמעטפות ריקות והדודים לקחו את כל הכסף. וכך, כמעט כל מחווה קטנה ונעימה מסתיימת במפח נפש, כל תקווה קלושה מקבלת את הבעיטה המיועדת לה, והיא, הילדה הרגישה והמתפכחת עוד ממשיכה לקוות ולהיאחז במה שיש, ואין הרבה.

הקריאה ב"לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל", בעיקר בחלקו הראשון, מענגת מאוד ומכאיבה מאוד. המבט הילדותי הרגיש וחסר העכבות שלא מפספס שום דבר ומצליח לתרגם את מה שהוא רואה להגדרות בסיסיות, מנומקות ומאוד מצחיקות, מייצר רצף עז ונטול קלישאות של חוויותיה החשופות של המספרת באותן שנות 80 פריפריאליות, עם ההווי הדחוס ("השכנים מכבדים את הצעקות שלך ומצפים שתכבד את הצרחות שלהם בחזרה"), עם הסבתא שגרה בסלון ולא מדברת עברית ("התחביבים שלה זה לעשות גרפסים ענקיים, לעשן ולריב עם אבא שלי") ועם ההתייחסות הפוליטית ("גם אמא וגם אבא ממש אהבו את בגין וזה נדיר כי בדרך כלל אפשר למצוא רק דברים שהם שונאים ביחד"). אבל גם הצחוקים לא מרדדים את הכאב שהולך ומזדחל ואת האטימות הרגשית שסובבת מכל עבר.

"אני מאזינה הרבה", היא מספרת, "אף אחד לא מספר לך כלום בכוונה. רק אומרים מה צריך לעשות ולאן ללכת. אם אמא או אבא צורחים, אז גם אפשר להבין". בחלק השני של הספר אנחנו מקבלים את התוצאות. כך למשל היא מסבירה לעצמה את ההשקעה בקריירת הכתיבה על פני השקעה במערכות יחסים: "אף אחד לא זוכר אותך בלי לקרוא מילים חדשות שכתבת. אבל עדיף מילים מאשר קשר פוגע. ועדיף להיות בעלת מילים משלך מאשר רכוש של מישהו" (עמ' 176). בשלב הזה התובנות הילדותיות-בוגרות של ההתחלה מקבלות את מקומן הריאליסטי והמפוכח. "לקח לי זמן להבין שלאבא לא אכפת מאיתנו", היא מהרהרת לעצמה וממשיכה לדאוג וללוות ולקנות לו בבית החולים את הצ'יפס המלוח שהוא אוהב ואת כרטיסי הגירוד שהוא לא יכול בלעדיהם. אל המבט המעריץ הבלתי תלוי של ההתחלה מתווספת פרקטיקה של משפחה, וגם זו פרקטיקה בלתי תלויה. 

מקובל לומר שההיפך משנאה היא לא אהבה אלא אדישות. אם מישהו שונא מישהו או משהו - יאמרו משיאי העצות ומקטלגי הרגשות - הרי זה סימן לכך שיש כאן עניין, חידה לא פתורה, רגשות סבוכים בהרבה מתחת להר הגעש. והשאלה היא - ישאלו וידריכו ספרי העזרה העצמית - איך אתה מתמודד עם השנאה? האם אתה בוחר להמשיך לדשדש בה וברעילות שהיא מוציאה ממך או שתבחר באופציה האידיאלית שבה אתה מעמיק ברגש, בוחן אותו אחורה מאין בא ועל איזה רגש אחר (שנאה עצמית? אהבה מעוררת בהלה?) הוא מנסה להאפיל. אבל, באקלים המשפחתי והתרבותי של "לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל" אין יותר מדי או בכלל מקום לדיאלוג, לא עם השנאה ולא עם מה שמסתתר מאחוריה, אם בכלל משהו אחר מסתתר שם. "זה מוזר שביטויי שנאה מופיעים כמעט בכל מקום", היא מהרהרת ברכב בדרך לבית החולים עם אבא ואמא, "לא רק בצעקות, במכות ובמילים. גם באנשים שנמצאים איפה שהם לא רוצים, איפה שהם לא אוהבים ובהכרח מנסים לגרום למשהו לצאת טוב" (עמ' 136). וזו כבר סוג של פרשנות מתקדמת לשנאה הכל כך נוכחת, כל כך הישרדותית, תבנית נוף מולדת או במקרה הזה נוף זר של מולדת קטועה שמייצרת תבנית של קשיי התמצאות וחרדת ניצול תמידית וסירוס ודיכוי שיוצאים החוצה בשנאה לא מתנצלת. שנאה מאחדת: "אבא ואמא אהבו לשנוא ביחד". והדוגמאות המוקצנות - כמו זו של לימור, האחות הגדולה שמציעה לתבוע את בית החולים על אבחנת הסרטן - רק ממחישות את המושרשות של השנאה, את הזרות שאף פעם לא נגמרת. 

היצירה שמרפרפת לקורות חייה של יעקב (שלאחר צאת הספר שיתפה שנכתב על אבא שלה. אגב, תחושת התיעודיות תורמת לחוזקה שלו בעיקר בחלקים היותר חלשים ספרותית) מצטיינת היטב בהתמקמות שלה ביחס למציאות כהווייתה שאותה היא מתארת ומפרשנת. אין כאן פרשנות ראווה, חוסה תחת כסות אובייקטיבית אבל גם לא קיטשיות אישית מדי ולא מתגמלת. מספיק קרוב בשביל לרגש, מספיק רחוק כדי לעכל.

הסגנון הסיפורי שנותר זהה לאורך כל הספר על שני חלקיו, מייצר פה ושם צרימות קלות של אמינות. כביכול בחלק הראשון המספרת היא ילדה פיקחת, לעיתים מדי, ובחלק השני היא אישה עם תובנות מנוסחות בבוסריות, לעיתים מדי. אותם משפטים מחודדים ושנונים שצבעו בתחילת הדרך את הסיטואציה כשופעת ומצחיקה, מייצרים בחלק הבא והבוגר רדידות מסוימת. דווקא ככל שהיא גדלה ומתפכחת בולטים רגעי השתיקה והבדידות, הכאב העירוני והתלוש שהיא חווה, הרגעים הפחות מנוסחים של אישה מתמודדת וגם של זו שמתעקשת על-ומקבלת את האמת על כל צבעיה, הנעימים יותר והפחות. זו שממשיכה להיות קשורה בעבותות של משפחה לאבא שלא מעוניין להשתנות או להשתפר. "אבא שלי שאהבתי בכל ליבי כי ככה זה".


"לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל", יערה יעקב | הוצאת ידיעות ספרים | 198 עמודים