מישל וולבק בן ה-66 בוחר למקם את רוב גיבוריו החבולים בעשור החמישי לחייהם. מבחינתו, זהו העשור שממנו אין תקומה - או ליתר דיוק, העשור שבו מבינים שאולי אין ולא הייתה מעולם תקומה. בטקסט בשם "קלאופטרה 2000", שפורסם ב-2002 (בעברית ראה אור בקובץ "לצאת מהמאה העשרים"), תיאר וולבק - אז בן ה-40 - את התנסויותיו ביחד עם בת זוגו במועדון חילופי זוגות בקאפ-ד'אגד, כפר נופש לנודיסטים ולחילופי זוגות בצרפת. "נותרו לי עוד כעשר שנים ליהנות", הוא כותב, ומסביר שהמועדונים האלו סוגרים את שעריהם בפני מבקרים בני למעלה מחמישים. האם חוסר האפשרות להחליף זוגות במועדון מעידה שהכול נגמר? כנראה שלא, אבל המספרים לא משקרים. אחרי שגיבורי ספריו הקודמים של וולבק היו בני 43 ("כניעה"), 46 ("סרוטונין") ו-47 ("אפשרות של אי"), ואחרי שהצהיר ש"לחסל" יהיה ספרו האחרון - הוא בוחר למקם את הגיבור מעט לפני יום הולדתו החמישים, וזה כבר מריח כמו סיום. את מה או את מי וולבק רוצה לחסל?
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון הצרפתי. החיים שלו לא הולכים לשום מקום. הוא עובד את עבודתו בלי שהוא חושב עליה, או בכלל על היקום הפוליטי שבו הוא שקוע, והוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים וללא שום קשר רגשי או גופני כבר שנים. מה שמניע את העלילה היא התפרקות משפחתו, שכוללת את אביו החולה והמשותק, ססיל אחותו הדתייה ואורוויל אחיו שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
עלילת הספר מתרחשת במהלך מסע הבחירות הבדיוני לנשיאות צרפת של 2027 על רקע התקפות סייבר מסתוריות, שכוללות בין השאר סרטון ויראלי שמציג את עריפת ראשו של שר האוצר באמצעות גיליוטינה, חבלות מסתוריות בחברה שמתעסקת במכירת זרע וגם טיל טורפדו שמפלח אוניית מסחר ובהתקפה נוספת אף מחסל מאות מהגרים בלב ים.
התקפות הטרור המחריפות ותאריך הבחירות המתקרב נשזרים בתהליך המשפחתי-אישי של פול, שנותן לשלל האירועים הציבוריים לרפרף מעליו ושוקע יותר ויותר בעצמו, במשפחתו ובזוגתו. העלילה כוללת לא מעט תפניות שמוטב לא לדעת לפני הקריאה, ולעתים הקשר בין חלקיה מרגיש מעט רעוע - אך בולטת המיומנות הנפלאה של וולבק ללהטט בין הציבורי לפרטי, בין התחושות האישיות לתובנות הכלליות ובעיקר לשזור את הגדול והמופשט בקטן ובממשי.
וולבק, שהצהיר שזהו ספרו האחרון (אפשר לשער או לקוות לגילוי מחדש של וולבק בדבר החיים שאחרי המוות של שנות ה-50, וליצירות נוספות שעוד יאתרו או ינסו לאתר את פרפורי החיים שאחרי החיסול), מתייחס לכל הנושאים שהעסיקו אותו ביצירותיו האחרונות אך התסכול שהוא מביע הוא תסכול בוגר יותר. הוא חס וחלילה לא מעז להציע שום אופציה של גאולה שתסרס את התקיעות האימננטית של הקיום, אבל הוא מתמודד עם התקיעות בדרך קצת אחרת - מה שגורם ליצירתו האחרונה להיות אולי יצירתו החשובה ביותר, גם אם לא המעניינת שבהן.
וולבק, שהצהיר שזהו ספרו האחרון, מתייחס לכל הנושאים שהעסיקו אותו ביצירותיו האחרונות אך התסכול שהוא מביע הוא תסכול בוגר יותר. הוא חס וחלילה לא מעז להציע שום אופציה של גאולה שתסרס את התקיעות האימננטית של הקיום, אבל הוא מתמודד עם התקיעות בדרך קצת אחרת - מה שגורם ליצירתו האחרונה להיות אולי יצירתו החשובה ביותר
כבר בסגנון אפשר לחוש בשינוי. המיזנתרופיות הידועה של וולבק מאופקת יותר, שנאת הנשים שהואשם בה יכולה לצוץ פה ושם אך ביתר מורכבות, ובעיקר הפרובוקטיביות הוולבקית לא מסתכמת בלצפצף ולהחריש את האוזן, אלא גם מייצרת פוטנציאל - כמו נשיפה ארוכה ומרוקנת בואכה שאיפת אוויר צח. מנער מתבגר שפורק וטורק, וולבק ממשיך עוד קצת להתריס בכוחותיו האחרונים ואז נכנע, קורס ומצליח לגעת בחיים. את הקרבות וולבק כבר סיים ביצירותיו הקודמות, ללא מנצחים, וכעת בשלב החיסול הסופי הוא מצליח לזהות בינות לגופות המרוטשות אי אלו אותות חיים.
אפילו המיניות, שכמו תמיד אצל וולבק משחקת תפקיד מרכזי, איננה לוהטת במיוחד ואיננה נחרצת. היא חלק מהחיים, היא טבעית, היא עובדתית כמו תיאורי הנופים, תאריכי הלידה ושמות הרחובות. ודווקא הניטרליות היחסית שבה היא מבוטאת מאפשרת לתשוקות גדולות לבצבץ: "מה הטעם להתקין רשת 5-G אם כבר לא מצליחים פשוט לחזור ולגעת זה בזה, לבצע את התנועות החיוניות, אלה שמאפשרות למין האפשרי להתרבות, אלה שגם מאפשרות לאנשים, לפעמים להיות מאושרים?" (עמוד 242).
אולי "תשוקות" זה מונח אירוטי מדי עבור שלב החיסול של וולבק. פול לא משתוקק ולא השתוקק. פול, שמעיד על עצמו שהוא אגנוסטיקן, אימץ את תורת הספקנות כדרך חיים - לא כערך מקודש ומצמצם אלא כביטוי למנעד של קיום מנומנם שמאפשר חיים. נמנום שמייצג חוסר אכפתיות, לא במובן הבורגני של המושג, אלא במובן המשלים עם העולם ועם החרדות שהוא מעורר. כביכול פול סוקר את הגיבורים הקודמים של וולבק על להיטותם, עזותם וייאושם, והוא מבכר לנמנם.
פול התאהב בנמנום שלא מתרגש מכל מה שקדוש או גדול. בנמנום שמאפשר זרימה אסוציאטיבית, לא הגיונית, לא מחייבת ולא מחויבת, נטולת הצורך בהגשמה ונטולת חובת ההוכחה. פול מעיד על עצמו שהוא "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה" אך הוא גם אדיש להכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמוד 260). אותה אדישות מאפשרת לו להשביע מעט את האהבה ולשוב בפשטות לעצמו, לאהובתו ולמשפחתו.
הנמנום לא רק מאפשר לחיות. הוא גם מאפשר להכיל את המחשבות הבלתי נסבלות ביותר, את חוסר הקביעות ואת העובדה שכל דבר יהיה מה שיהיה מסתיים. ויתרה מכך, בזכות הנמנום פול אף מצליח לחוש רגשות חזקים, לעתים סותרים.
מישל וולבק הצעיר, בספרו הראשון ("לאבקראפט, נגד העולם, נגד החיים", 1991) כותב כי: "אלה שאוהבים את החיים לא קוראים. הם גם לא צופים בסרטים, למעשה. לא משנה מה שיגידו אחרים - גישה אל העולם האמנותי היא פחות או יותר נחלתם של אלה שהעולם יצא להם מכל החורים". במובן הזה קריאתו של וולבק "לחסל" מכוונת אל האמנות בכלל ואל הספרות בפרט. אולי מאז גיל חמישים כבר אין יותר חילופי זוגות, אבל אפשר להתחיל לנמנם ולאהוב את החיים, החיים שבכל מקרה כבר חוסלו.
"לחסל" / מישל וולבק, הוצאת בבל. תרגום: ניר רצ'קובסקי, 480 עמודים