ז'אן פולנטן הוא גבר בן 40 שעובד כבר עשרים שנה באותה עבודה משרדית שכוללת העתקת מכתבים ושרטוט טבלאות. הוא רווק, בודד, צולע ברגלו השמאלית, חולני וחסר כל כישורי חברה, ואת ימיו הוא מעביר בין שוטטות רוטנת ברחובות פריז המתחדשת והמנוכרת לניסיונות עקרים למצוא מסעדה חדשה שממנה לא יתאכזב. בקיץ הוא נעור לחיים הנסבלים ובחורף הוא מתכנס בוויב מלנכולי משולב הידרדרות גופנית.
"עם הזרם", הנובלה של הסופר הצרפתי ז'וריס קרל הויסמנס שפורסמה בשנת 1882 ויצאה לאחרונה בהוצאת 'תשע נשמות' בתרגומו של בני ציפר, נחתמת בציטוט ממצה של שופנהאואר: "חיי אדם נעים כמטוטלת בין הכאב לשיממון" (עמוד 88), ומציגה לראווה את המטאפיזיקה של חצי הכוס הריקה שלעולם לא מצליחה להתמלא. בדחיסות וישירות אך בשנינות אנחנו מתוודעים לתורתו הקיומית של פולנטן שכוללת תחושות מלנכוליות לרוב ("ייאוש עמוק אוחז בו" (עמוד 13), "לבו שוב אינו הולך אחר שום תענוג" (עמוד 19), וקביעות נחרצות: "החיים בלתי נסבלים" (עמוד 11)).
בין האירוע הפותח את הספר שכולל מפגש עם גבינת רוקפור מזוויעה במסעדה לתסכול החותם את היצירה מול מאפי בצק מטונפים של מאפייה חדשה, מתרקמות להן סדרת סצנות שבאות בזו אחר זו, קטעי יומן אינטימי שלא מתכנסים לרצף נרטיבי ומתארים, או ליתר דיוק מדווחים, ביחס שווה ולאקוני רגשות קודרים כמו "שום דבר אינו משעשע אותי" ותחושת תסכול כמו "אילו התמכרתי לתאווה כלשהי, אילו התלהבתי מנשים, אילו אהבתי קפה, דומינו, קלפים" לצד פירוט מדוקדק של מנות אוכל במסעדות החדשות שגורמות לו לאכזבות חוזרות ונשנות.
היצירה מסתיימת, או שמא נקטעת, בתובנה: "נו, באמת, היותר טוב לא נוצר למען אנשים חסרי כל, רק היותר רע" (ואין בגילוי הזה שום חשש לספוילרים, המשפט המסכם הזה היה יכול להשתלב כמעט בכל שלב של העלילה הלא באמת קיימת). אנחנו נפרדים מהגיבור בנקודת זמן אקראית ושרירותית, ואנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי התהפוכות ימשיכו כך או אחרת – הוא יגלה בקיץ הבא מסעדה חדשה, הוא יתקל בעוד חנות עתיקות או חבר ישן-חדש ובין לבין הוא ימשיך לרטון, לנסות ולסגת ולבסוף תמיד לחשוק לחזור הביתה ו"לשקוע בכורסה".
אך אל מול הסגנון הכמעט יומנאי שמציג לתפארת דידקטיקה של רגשות, בולטים המעברים המהירים בין אנקדוטה אחת לזו שאחריה ובעיקר בין תחושות קיצוניות ומנוגדות לכאורה. המקצב התזזיתי מטעין את המורכבות הנדרשת, שגם אם היא לא נפרשת בפנינו בדרך טקסטואלית - הצליל הטעון שנוצר מהשינויים המיידיים מתגבש לכדי אנרגיה מאנית-דפרסיבית שמשייטת ללא הפסקה בין תחושת החמצה מוחלטת לשירי הלל והתרוננות.
בניגוד לרושם אפשרי של אדם חסר יציבות ונטול אחיזה בחיים, הקיטועים החדים יחד עם התיאורים העשירים, השנונים והמאוד "גשמיים" מדגישים את האנרגיה האצורה, האנושית והמפעפעת. התיאורים המפורטים של האוכל, הרחוב והאנשים שחולפים על פניו מלמדים על חושים אסתטיים עשירים, שנטישתן והתייתמותן בו ברגע שבו עננה חדשה-ישנה חולפת לו בראשו רק מטעינות עוד יותר את קיומו של הרגש החנוק והמפרפר. אפשר לדמות את תבנית הספר לטכניקה הפלסטית 'Non finite' (אסתטיקת אי השלמות) שבה היצירה קטועה במכוון בניסיון להדגיש את שלמות היצירה על ידי חבלה בה.
אין טעם להגביר או להאט את תנועת המטוטלת
בשונה מהמשוטט הבוהה שמסניף בפסיביות כל מה שנגלה לנגד עיניו, פולנטן הוא משוטט-מתרוצץ אקטיבי שלא באמת מצליח להוריד פרופיל בשעה שהוא מטייל ברחובות פריז, וכמו מבקר ספרות או אמנות שנטען ומתעורר בזמן שהוא בוחן את מושא ביקורתו כך הוא מהלך לו לכאורה בנחת אך בה בעת הוא חי, מוצף ובועט.
לא הרבה לפני יציאת הספר, בשנת 1854, המציאו הצרפתים את המילה flaneur, "המשוטט" - או אם לדייק, "שוטטן". המושג מתאר את הלך הרוח של המשוטט: איש בעל פנאי, בטלן ומומחה לענייני רחובות בלא כל מטרה, סופח וסופג אל תוך הווייתו מניחוחות וממראות העיר, שרוי ורווי בכל אשר נגלה לו. בניגוד לשוטטן ההיפסטרי, הזוחל, סוחב הרגליים, פולנטן משוטט בערנות, בבורגנות, אפילו בזעם שמותיר אותו עם המסקנה כי: "אין ספק שפריז נהפכת לשיקגו אימתנית" (עמוד 43).
מעניין להשוות בין תחושת העליבות הקיומית שמתרקמת ומאחדת בין המיקרו למאקרו של היצירה באופן שבה הז'אנר האמנותי בכלל והספרותי בפרט מתמודד עם מושג העולב. דוסטוייבסקי בספרו "אנשים עלובים" קושר בין העליבות של האדם העני ובין שאיפתו להתבטא, לומר משהו, להיות בעל סגנון. גיבורו העני של דוסטוייבסקי לא נותר בחד ממדיותו, הוא לא צפוי בהתאם לתנאי חייו ודווקא העוני נותן לסיפור נפח של ממשות - ולנו הקוראים אפשרות להתרומם מהמשטח המחניק שהעליבות מצמידה אותנו אליו.
כך גם ז'ורז' פרק בספרו "איש ישן" (שכפי שמצוין בגב הספר – "עם הזרם" היא אחת הנובלות האהובות עליו), מתאר את חייו ותודעתו של סטודנט פריזאי בן עשרים וחמש שמרדים את חייו בהדרגה ומבקש לשקוע בריקנות מוחלטת. היצירה כולה כתובה בגוף שני בתעלול סגנוני שמייצג ניסיון לזעזע ולגרום לקורא – אם לא להשתחרר מהעליבות – אז לפחות לברוח מלפיתתה דרך האסתטיקה שלה.
לעומת היחס לעליבות האנושית כ"תירוץ" לומר משהו גדול יותר ולייצר אנטי תזה לרגש המאיין כל אידיאל, הויסמנס לא מנסה להתחמק מאותו סחור-סחור נלאה, והגם שהוא לא מדבר אלינו בגוף שני הוא מציג יצירת מטא על החיים, התרבות והספרות ("כל הסוגיות הספרותיות המיושנות וכל מיני השנינות שנשחקו במשך מאה שנות שימוש", עמוד 52) בלי ליפול לפרודיה מודעת שמעידה על ריקנותה.
שופנהאואר, שהמטוטלת הקיומית שלו נעה-מרחפת לאורך כל קריאת הספר, טען שהיצירות האפיות הגדולות מציגות לנו רק מאבקים ומאמצים להשגת אושר - אך כשהגיבורים משיגים את מטרתם המסך ממהר לרדת, כי האושר הוא תעתוע שלא יכול להתמיד. בהקשר הזה נדמה שהיצירה קטנת המידות, שכוללת 104 עמודים כולל אחרית דבר, באה במכוון להתריס בזערוריותה נגד הספרים הגדולים עבי הכרס שטומנים בין דפיהם איזשהו "משך" נרטיבי שלא מצליח לייצג במלאות את המציאות כפי שהיא.
נדמה כי גרף החיים הרוטט של פולנטן מסמן לנו דווקא להסיט את הזרקור פנימה ולמצב את תחושת ה-FOMO כברומטר של אנרגיה נפשית מקפצת אך קבועה תחת הכבדות הנסבלת של הקיום, בעלת עמידות אימננטית להשפעות של זמן, מרחב או מהפכה היסטורית כזו או אחרת
אליבא דז'אן פולנטן, אליבא דז'וריס קרל הויסמנס (שחייו שלו נעו בין משרה פקידותית אפרורית, הוצאת ספרים ופנייה אקסצנטרית חדה לתחום המאגיה השחורה והמיסטיקה שכללה שנתיים של סגפנות במנזר) יש באותן יצירות גדולות מן החטא לאמת, למציאות הלא סיפורית כפי שהיא משתקפת בקיטועיה ופיתוליה הגסים, חסרת מנוחה באופן מתמיד ועיקש.
באחרית דבר לספר שכתב העורך והמוציא לאור אריאל קון, הוא קושר בין רוח הזמן, החיים המודרניים והמהפכה הצרפתית לאפשרויות הבחירה הבלתי נגמרות, וטוען כי "החירות מטרללת אותנו, חופש הבחירה משגע, עודף הפנאי מוציא אותנו מדעתנו". נדמה כי גרף החיים הרוטט של פולנטן מסמן לנו דווקא להסיט את הזרקור פנימה ולמצב את תחושת ה-FOMO כברומטר של אנרגיה נפשית מקפצת אך קבועה תחת הכבדות הנסבלת של הקיום, בעלת עמידות אימננטית להשפעות של זמן, מרחב או מהפכה היסטורית כזו או אחרת.
במובן מסוים המודרניות לא מאלצת אותנו להתמודד כל העת ישירות עם הפינג פונג הפנימי, בהצבתה אינספור מטוטלות חיצוניות לנוע ולנוד בהן ודרכן. אך גם ניסיון לביטולה או עידונה של החירות המטרללת ואפשרויות הבחירה החיצוניות הבלתי נגמרות לא יעקר את הבלתי ניתן לשינוי, את המטוטלת הפנימית והקבועה ואת חוסר היכולת שלנו פשוט לנוח. או במילותיו של ז'אן פולנטן – "אין טעם להגביר או להאט את תנועת המטוטלת, אין אלא לשלב ידיים ולנסות לישון" (עמוד 88).
עם הזרם / ז'וֹריס קַרל הוּיסמַנס, הוצאת תשע נשמות. 104 עמודים