האם האסונות רודפים אותנו או שאנחנו אלו שמזמנים אותם, לא יכולים בלעדיהם? מילת השנה על פי האקדמיה ללשון העברית היא "בולען", ובמקום השני והשלישי נבחרו המילים "משילות" ו"הזיה". על פי מילון קולינס הבריטי, מילת השנה לשנת 2022 היא permacrisis, מונח שמתאר "תקופה ממושכת של חוסר יציבות וחוסר ביטחון". חדשות לבקרים אנחנו מתבשרים על קץ העולם וסוף עידן, ונדמה שהכאוטיות לפחות לחלקנו משמשת דווקא עוגן לחיים. מה יש בה בקטסטרופה הבלתי נגמרת שאנחנו לא יכולים בלעדיה?
"השנים הבאות", ספרה החדש של חוקרת הפסיכואנליזה והבודהיזם מיכל ברנע-אסטרוג, מתאר בשפה לירית מרשימה חיים בצל אסון, ממשי או דמיוני, של מספר דמויות הקשורות בקשר רופף אחת לשנייה, מהמאה ה-15 ועד לעתיד. מטולטלות תדיר בין דמיון לממשות, מהגרות קבועות, מונעות בידי רחש בחש פנימי, נטולות עוגן מוצק וקבוע. התנודות שלא פוסקות מתעצבות לכדי דמויות רגישות בעלות עור דק שמנהלות פינג פונג בלתי נגמר עם הרצון למנוחה מול הכורח בתנועה: "השקט של נוכחות נמה: לא נעדרת, לא מתה, לא אבודה" (עמוד 73).
מילה, אחת הגיבורות, בורחת מהכפר שבו גדלה כל חייה, הכפר שייעד אותה מראש לעבודות השדה והבית. היא מחליטה להסתלק ממשפחתה ומחתנה, היא מתגעגעת והוגה בעבר שהותירה מאחוריה, אבל התנועה הפנימית הלא פוסקת לא מאפשרת לה קרקע לעצירה: "מה אמיתי יותר? והאם אפשר ליישב ערפול חושים ותאוות בשרים והתאהבות רגילה של נערה בנער עם ציר המחשבה הפתלתל והמחודד שלה, שמגשש וחותר אל מה שמעבר, אל עולמות רחוקים, אל הנעלה, אל הנסתר?" (עמוד 36).
ויש את גיומאר, שמאז שנולדה היא מתקשרת עם נוכחות לא נראית אבל מוחשית ביותר, תאומה אבודה: "היא שם אבל אין לי איש מלבדי" (עמוד 121). ושולמית, אימא שמבכרת לצוף אבל הילדים והמציאות שסביבה מנחיתים אותה שוב ושוב. והתוצאה: "לפעמים נדמה לי שאף פעם לא זזת לשום מקום, אבל לא בטוחה שאת כולך כאן" (עמוד 160).
הנוכחות-נפקדות של הדמויות לא מותירה להן מרחב למנוחה. ברנע-אסטרוג כתבה בעבר את הספר "אנשים עדינים" (2017, הוצאת רסלינג) שם היא מתארת את הקשר שבין חוויית הקטסטרופה לבין האפשרות לחיות. לדבריה: "במקרה הטוב, שבו הנפש מסוגלת לעבד את חומרי הגלם שלה, תחושת הקטסטרופה מתפקדת כסימן ומאפשרת לגעת בחיים ובמוות. במקרים אחרים, תחושת הקטסטרופה מתעוותת ומאבדת את ערכה כסימן: או שהיא הופכת, אצל הנפש שבה היא פושה, למציאות כולה, או שהתחושה נעשית קהה והנפש נאטמת כלפיה, מאבדת את רגישותה לאימה ולסכנה" (עמוד 117).
הרגישות המדייקת שטוותה ברנע-אסטרוג בספרה החדש מציגה את היכולת להתעמת ולהתאמת עם הקטסטרופה מבלי לאבד את האחיזה הפנימית, את הקרקע. בשונה מהאתוס המדיטטיבי שמנגיד בין המולת הגירויים החיצוניים להקשבה הדוממת פנימה, כאן הגיבורים אמנם מתבודדים אך לא בבקתה ובמערה, אלא תוך כדי חיכוך, תוך שימת לב מוקפדת לשלל המישורים המילוליים והלא מילוליים, משייטים בין תשומת לב מיקרוסקופית להתרחשות הפנימית לבין הפניית המבט החוצה. אם הן היו צריכות לבחור את מילת השנה שלהן, כנראה שהן היו מבכרות לשתוק ולהתגעגע ללא מילים לתקופה שהייתה ואיננה.
"השנים הבאות" מאת מיכל ברנע-אסטרוג / הוצאת שתיים / 237 עמודים, מחיר: 98 שקלים חדשים