אני אוהב את קרל אובה קנאוסגורד. כשקוראים משפט כזה, מבינים ממנו שהאהבה היא לא לסופר, שהוא אדם זר לחלוטין, אלא לספריו. אבל עם קנאוסגורד המצב שונה: ספריו מרגישים כמו ייצוג כל כך פולשני של חייו האמיתיים, סגנונם כל כך ישיר וחף ממניירות, כך שאהבה אליהם מרגישה כמו אהבה אליו. ולמען האמת, הסופר אינו זר גמור: קראתי 3,500 עמודים של טקסט אוטוביוגרפי ובו הוא מספר על חייו בפרטי פרטים, תוך שימוש בשמותיהם האמיתיים של כל המעורבים. אני יודע עליו יותר משאני יודע על אבא שלי, לצורך העניין.
גם קנאוסגורד עצמו לא יודע הרבה על אבא שלו, שסיפור מותו פותח את סדרת הספרים "המאבק שלי". האב, שחינך אותו ביד קשה והטיל עליו אימה שתלווה אותו כל חייו, מת בבית אימו כשהוא ישוב על כיסא עם אף שבור ומדמם, כמות אדירה של אלכוהול בדמו ואינספור בקבוקים פזורים סביבו. הוא היה מת במשך 24 שעות, יחד עם אימו בבית, לפני שהוזעקה עזרה. הסיפור העגום הזה מטלטל את קנאוסגורד, שמופתע למצוא בעצמו תחושות של אבל גדול. ובכל זאת, עוברות 11 שנים עד שהוא מתיישב לכתוב על קורותיו, ומחליט לפתוח באירוע הזה. מה הסיבה לעשות זאת דווקא עכשיו? התשובה לשאלה הזו מעולם לא סופקה לנו הקוראים, למרות שכבר הספקנו לצלול אל סיפור חייו השלם של קנאוסגורד: ילדות, נעורים, בגרות, בנות זוג, נישואים, ילדים. עכשיו, בכרך השישי והאחרון של הסדרה, אנחנו אמורים לקבל מענה עליהן, ובעיקר - לדעת איך התמודד הסופר עם הפרסום והסערה העצומים שעוררו הספרים הללו.
כי אי אפשר לכתוב על "המאבק שלי" בלי להזכיר את העובדה שהסדרה הפכה את קנאוסגורד לאחד מענקי הספרות החשובים החיים כיום, שהיא זכתה לשבחים מקיר לקיר, תורגמה ל-35 שפות ומכרה כמות אדירה של עותקים - בנורווגיה מולדתו בלבד נמכרו חצי מיליון עותקים (ומדובר במדינה עם אוכלוסייה של 5 מיליון אזרחים). אבל בנורווגיה הסופר גם זכה לגינוי עצום ואף להאשמות בחוסר מוסריות, ובאופן כללי סיפק פרנסה נאה לכתבי רכילות. ככה זה כשאתה מחליט לכבס את הכביסה המלוכלכת שלך מול כל המדינה - האלכוהוליזם של אבא שלך והמאניה-דיפרסיה של אשתך, למשל - תוך שימוש בשמותיהם האמיתיים של האנשים המוזכרים, ועוד נותן לאוטוביוגרפיה את אותה הכותרת של ספרו הידוע לשמצה של היטלר, לא פחות.
היטלר היה בן אדם
אז למה בעצם סדרת הספרים קיבלה את השם "המאבק שלי"? בשום שלב לא ניתן לכך הסבר מספק. את הרעיון העלה במקור חברו של קנאוסגורד, וזה קיבל אותו קצת מתוך רצון לעשות דווקא, שהוא כשלעצמו לא מובן מאליו לאור החרדה המשתקת של הסופר מעימותים. קנאוסגורד גם לא מהסס למנות את קווי הדמיון בינו לבין היטלר, בביוגרפיה ובאופי, אבל מדובר בניסוי חצי משועשע, עם כל הכבוד. האווירה הזו, של חוסר נימוק ואף רישול, מלווה את כל "הסוף", הכרך השישי והאחרון בסדרה, שמתפרש על פני 1048 עמודים המפוצלים לשני חלקים.
הדבר מתבטא בראש ובראשונה במבנה: החלק הראשון עוסק בימים שלפני פרסום הכרך הראשון, והחרדה העצומה שנלווית להם - בעיקר מפני דודו של המחבר, שאיים לתבוע אותו על הפצת דיבה והשחתת שמה של המשפחה. החלק השני מכיל מסה של 400 עמודים על היטלר, על ספרו "מיין קאמפף" ("מאבקי") ורפובליקת ויימאר. ורק בסיום הספר, ב-300 העמודים האחרונים, אנחנו מקבלים סוף סוף את מה שחיכינו לו: חשבון נפש של קנאוסגורד מול הבחירה לפרסם את סדרת הספרים, והרהורים בעניין השלכותיה על חייו ועל חיי הסובבים אותו.
החלק הראשון, בן 359 עמודים, הוא הספר הקצר ביותר בסדרה - וגם החלש ביותר בה. יחד עם קנאוסגורד אנחנו שוקעים בו עד צוואר בחרדתו המשתקת, ולצדה בחיי היומיום המתישים כאב לשלושה ילדים. כבר התרגלנו להיפר-ריאליזם של המחבר, ובכל זאת הוא שובר כאן שיאים חדשים של פירוט לא רלוונטי - מהמוצרים על המדף בסופר ועד הקוד הסודי שלו לכרטיס האשראי (ברצינות). בין לבין משולבות פסקאות המכילות הרהורים, ובהן יש טעם, אבל החוויה הכללית היא של שעמום נורא. בעוד העמודים שכבר נקראו נערמים מאחור, ומספר העמודים שעוד נותרו נשאר גבוה להדהים, מזדחל הפחד שהקסם פג, שקנאוסגורד איבד את זה.
בנקודה הזו מגיעה המסה המובטחת על היטלר. אנחנו מובלים אליה בערמומיות, כמעט בהונאה, דרך ניתוח שיר של פול צלאן, ומשם צוללים אל הביוגרפיה של היטלר, אל "מיין קאמפף", ואל רקע כללי על רפובליקת ויימאר וגרמניה שבין מלחמות העולם. לקנאוסגורד יש דברים מעניינים לומר, וניכר שהוא עשה את המחקר שלו. גם לקוראים ישראלים, שהעבירו שנתיים בתיכון בלמידה שקדנית על התקופה הזו בדיוק, הוא מצליח לחדש הרבה מאוד: הוא מידע מוכר מזוויות מרעננות, שם אותו בתוך הקשר ויוצא משם אל מחשבות מרתקות שקושרות את הכול אל זמננו ותרבותנו שלנו – ועושה זאת בסגנון הרבה פחות פורמלי ומסודר מהמקובל כשכותבים על הנושא הזה.
המסקנות הסופיות שקנאוסגורד מגיע אליהן באשר להיטלר לא יפתיעו אף אחד, בטח שלא אותנו, אבל הדרך לשם מעניינת ושונה ממה שהתרגלנו לשמוע. רק על עצם הניסיון (המוצלח) לעורר בקורא אמפתיה כלפי היטלר ראוי להעריך את הסופר
קנאוסגורד יוצא נגד הניסיון למצוא את זרעי השטניות בהיטלר הצעיר - הנקודה שלו היא שהיטלר היה בן אדם בדיוק כמוני וכמוך, וזה בדיוק מה שמזעזע. כדי להסביר איך נסחפה מדינה שלמה אל הטירוף הרצחני הוא יוצר תיאוריה של אני-אנחנו-הם-זה, נטולת אתה, שלמעשה שללה מהיהודים את אנושיותם והפכה אותם ל"דבר" - אולם גם שללה מהגרמנים את האינדיבידואליות שלהם מחוץ לאומה. המסקנות הסופיות שקנאוסגורד מגיע אליהן לא יפתיעו אף אחד, בטח שלא אותנו, אבל הדרך לשם מעניינת ושונה ממה שהתרגלנו לשמוע. רק על עצם הניסיון (המוצלח) לעורר בקורא אמפתיה כלפי היטלר ראוי להעריך את הסופר. אבל איך לעזאזל כל זה קשור לסיפור שלנו?
נראה שלא רק הקורא מתעייף מהדרך הארוכה בה מוביל אותו קנאוסגורד, אלא גם הוצאת הספרים. ראויה לציון המסירות של המתרגמת דנה כספי, כמו גם הבחירה של הוצאת מודן לדבוק באותה המתרגמת לכל הסדרה, אבל טעויות ההגהה והדקדוק בכרך הזה לא מעטות - ואף הודפסו בו בטעות עמודים ריקים בין עמודים מלאי טקסט. עם כל היוקרה שמתלווה לשמו של קנאוסגורד, אי אפשר להתעלם מהתחושה שהכרך הזה הוא בלגן.
גם אם קיומי כואב לזולת, בכל זאת אבחר להתקיים
אבל אז מגיע החלק השלישי והאחרון של "הסוף", ונותן לנו בדיוק את מה שרצינו, או לפחות את מה שהובטח לנו: חשבון נפש של הסופר מול עצמו על ההחלטה לפרסם את הספרים ועל ההשלכות. כתיבתו של קנאוסגורד לאורך כרכי "המאבק שלי" התמקדה בלתאר את המתרחש, בלי לנסות לפרש אותו או לצקת לתוכו סמליות; עם זאת, מדי פעם שולבו בה פסקאות של הרהורים, שטענו את ההתרחשות היומיומית במשמעות ובקונטקסט. כאן אנחנו מקבלים לא רק כמה פסקאות, אלא ממש עמודים שלמים ורצופים של מחשבות - רובן עוסקות בכך שפרסום הספר פחות או יותר הרס לו את החיים.
בראיון עם טוניה, זוגתו הראשונה, קנאוסגורד הודה שבפרסום הספר הוא עשה מעין עסקה פאוסטיאנית – הוא השיג פרסום ותהילה עולמיים, ושילם ביחסים עם הקרובים אליו ביותר. גם בכרך האחרון יש לא מעט תזכורות לסיבה לכך - למשל אמירות כואבות על אשתו, הסופרת לינדה בוסטרום. ובכל זאת, מובהר ב"הסוף" גם למה "המאבק שלי" היא סדרת ספרים מונומנטלית, פורצת דרך ובעלת חשיבות עצומה. הסופר מסביר כאן לראשונה למה בעצם התחיל לכתוב אותה, ולמה החליט להיצמד לברוטליות של האמת ולשמות האמיתיים של קרוביו.
ובכן, כלשונו, "לא היה לי מה להפסיד". הוא הרגיש חנוק בנישואיו ובחיי היומיום של הטיפול בילדים, הרגיש שאישיותו נמחקת, ונזקק בדחיפות לפורקן שבו יוכל לעשות ככל העולה על דעתו ולתת דרור למחשבותיו, לזיכרונותיו ולתודעתו. האמת היא שהוא גם לא פחד מכך שאשתו תיעלב עד עמקי נשמתה ותפרק את הנישואים - במילים פשוטות, הוא היה אומלל כל כך, שדבר לא הפחיד אותו יותר. במועד פרסום הספר הראשון - שבו כתיבת שאר הכרכים כבר הייתה בעיצומה - המצב היה שונה בתכלית: קנאוסגורד פחד פחד מוות להרוס את נישואיו ואת משפחתו.
הנכונות שלו לחוות את החרדה הזו במלוא עוצמתה, ועדיין לכתוב דברים מצמיתים על אשתו, למשל, היא לא פחות ממדהימה. קנאוסגורד, שלאורך כל חייו פחד משיפוט של אחרים, מחליט להיות נאמן לחלוטין לאמת - כלומר, לאמת הסובייקטיבית, למחשבותיו ולרגשותיו - ולתאר אותם כמו שהם. בו בזמן, הוא לא מהסס להודות באגואיזם, בנרקיסיזם, באכזריות ובהזנחה כלפי אשתו וילדיו, בשקרים, בבגידה, בחוסר אמפתיה, בתחושות של שנאה עצמית ובושה עמוקה. לא מובן מאליו לקרוא סופר שמודה בכך שאין לו חברים, ומסביר את הבחירה שלו במשלח ידו בכך שהוא נותן לו צידוק לשבת בבית מול המחשב ולהסתגר מהעולם. אפשר לומר שהוא "יורה ובוכה", אבל בעוד קנאוסגורד לא חס על אחרים, הוא בראש ובראשונה לא חס על עצמו. וזה לא רק ניסיון שלו להציג כך את הדברים, אלא התחושה האותנטית שמתקבלת אצל הקורא.
"הרומן הזה הכאיב לכל מי שבקרבתי, הוא הכאיב לי, ובעוד כמה שנים, כשיהיו גדולים דיים לקרוא אותו, הוא יכאיב לילדיי. אם הייתי כותב אותו באופן מכאיב יותר, הוא גם היה אמיתי יותר"
החזון של הסופר מזוקק לשתי פסקאות מדהימות בעמוד 908. הראשונה אומרת: "אם רוצים לחדור למציאות כפי שהיא, עבור היחיד - והרי אין מציאות אחרת - אי אפשר לגלות התחשבות. וזה כואב. כואב כשלא מתחשבים בך, וכואב לא להתחשב באחרים. הרומן הזה הכאיב לכל מי שבקרבתי, הוא הכאיב לי, ובעוד כמה שנים, כשיהיו גדולים דיים לקרוא אותו, הוא יכאיב לילדיי. אם הייתי כותב אותו באופן מכאיב יותר, הוא גם היה אמיתי יותר". ועוד לפני שהקורא מספיק להתאושש, הוא מנחית: "כתבתי אותו כניסיון, והניסיון נכשל, כי לרגע אפילו לא הייתי קרוב לומר מה שאני באמת חושב ולתאר את מה שבאמת ראיתי. אבל הוא לא חסר ערך, על כל פנים לא לחלוטין, כי כאשר תיאור המציאות של אדם יחיד, שנכתב מתוך שאיפה לכנות גדולה ככל האפשר, נשפט כלא מוסרי ומעורר סקנדל, כוחה של החברה מתגלה, כמו גם האופן שבו היא מווסתת ושולטת באינדיבידואל".
מדהים לראות איך שתי התפיסות מתקיימות בו זמנית זו לצד זו: המחויבות לאמת בשם האותנטיות והספרות, לצד הידיעה שהוא פוגע בעצמו ובזולת בעצם הודאתו במה שהוא חושב ומרגיש - ולפיכך, למעשה, בעצם קיומו. אולי זו הדרך להבין למה קנאוסגורד בחר להמשיך לעשות את זה, שוב ושוב: "הצידוק הקלוש שהיה לי למעשיי, למשל שאני רק כותב על עצמי, נמוג ברגע שאחד האנשים שעליהם כתבתי פנה והביט בי. הם עשו זאת לפי הסדר, ואני השפלתי את עיניי, הסטתי את מבטי, הסתכלתי על העמוד ברומן והמשכתי לכתוב". הכתיבה של קנאוסגורד, אפוא, היא הצהרת העצמאות של האינדיבידואל: גם אם קיומי כואב לזולת, אני בכל זאת אבחר להתקיים.
לא קוראים את הספרים האלה, חיים אותם
ועדיין, נשאלת השאלה מה הגבול בין ספרות לבין רכילות. בתקופה שבה מיילי סיירוס, שאקירה וטיילור סוויפט שותלות בשיריהן רמיזות לאקסים שלהן ובכך שולחות את המעריצים להתאבסס על כל פרט קטן, קל לראות איך הרכילות מפסיקה בהדרגה להיתפס כצהובה ונחותה וחודרת לתוך האמנות עצמה. בעוד כוכבות הפופ מפזרות פירורים, קנאוסגורד פותח בופה שלם - ועדיין כתבי הרכילות רודפים אחרי כל הסובבים אותו - מהמשפחה הקרובה, דרך האקסיות ועד למלצרים במסעדה שמתחת לביתו - בניסיון להשיג עוד. הרדיפה הזו אחרי ה"עוד" נראית מגוחכת - מפני שבמקרה הטוב היא תוביל לאנקדוטות, ובמקרה הטוב יותר להתפרצות רגש שעלולה להיות פרובוקטיבית, ובכל זאת תישאר שטחית.
כי בניגוד לעיתונים, קנאוסגורד לא מפזר הצהרה פרובוקטיבית ולאחר מכן לא מתייחס אליה עוד; ובניגוד לכוכבות הפופ, הוא לא מנסה לחשוף טפח ולהסתיר טפחיים. יותר מזה: הרומן שכתב חסר תקדים בחשיפה ובכנות שלו עד כדי כך שהפרטים כשלעצמם אינם חשובים, אלא חשובה עצם החשיפה. הקוראים אותו מקבלים לפיכך הזמנה להתבונן לתוך עצמם, להפשיט את שכבות האגו והזהירות, ולחצוב מתוך הר האמת את הלב הקשיח שלה, אותו אפשר לנסח במשפטים פשוטים מאוד וכואבים מאוד. קנאוסגורד מזמין את הקוראים להודות באמת שלהם בפני עצמם - לא כפרקטיקה של "העצמה", אלא פשוט להודות, עם כל האהבה והכאב שאנחנו חשים כלפי עצמו וכלפי אחרים.
הרומן שכתב קנאוסגורד חסר תקדים בחשיפה ובכנות שלו, עד כדי כך שהפרטים כשלעצמם אינם חשובים, אלא חשובה עצם החשיפה. הקוראים אותו מקבלים לפיכך הזמנה להתבונן לתוך עצמם, להפשיט את שכבות האגו והזהירות
קנאוסגורד מתאר את עצמו כאדם החרד עד מוות מהשיפוט של הזולת - ולפיכך "המאבק שלי" הוא למעשה אקט של מרד עצמי, חשיפה רדיקלית של עצמו ושל חייו לשיפוט של כל העולם, אליו נגררו גם כל הסובבים אותו. אבל האמת היא שיצירת המופת שלו אישית כל כך שהיא כבר לא מזמינה שיפוט אלא משהה אותו. התחושה היא שהשיפוט לא יופנה אל הספר, אלא אליו כאדם; ולא רק שאין לנו זכות לשפוט אנשים אחרים - אלא שכשהאחר הופך להיות עצמנו, אנחנו מבינים כמה אין בזה טעם.
מי שעוד לא קראו את קנאוסגורד עשויים לתהות מה יכול להיות ממכר כל כך באוטוביוגרפיה של אדם זר לחלוטין ורגיל לחלוטין, שנפרשת על פני שישה כרכים, לא פחות. אבל לא קוראים את הספרים האלה - חיים אותם. אחרי 3,500 עמודים, הזיכרונות של קנאוסגורד טבועים בקורא כמו זיכרונות שלו עצמו. משפחתו של קנאוסגורד היא משפחתו שלו, רגשותיו הם רגשותיו שלו. החשיפה העצמית הרדיקלית שלו מאפשרת הזדהות רדיקלית ואמפתיה רדיקלית. זו גם הסיבה שבגללה הסופר לא מסיים את יצירת הענק בהרהורים, אלא בעוד כמה עשרות עמודים של הפרוזה הרגילה על החיים הרגילים שלו. קנאוסגורד מזמין את הקוראים לא רק לקרוא עליו, אלא ממש לחיות את חייו. ואחרי שמקבלים את המתנה הזו, החזרה לחיים עצמם לא מרגישה אותו הדבר.
"הסוף", קרל אובה קנאוסגורד | מנורווגית: דנה כספי | הוצאת מודן, 1048 עמודים | מחיר: 168 ש"ח