"במרחבים" הוא רומן הביכורים של הרנן דיאז, שהקוראים הישראלים כבר זוכרים לטובה מספרו השני "נאמנות" שתורגם לעברית בשנה שעברה. "נאמנות" זכה בפרס פוליצר, אבל זה לא שקודמו לא הותיר חותם: הוא הועמד לפרס גם הוא וקיבל שלל ביקורות מהללות. קריאה עדכנית בו מגלה סופר שהדגים את חוזקותיו כבר ברומן הראשון שכתב - והגיש אותן רוויות בצער ובכאב מפתיעים בעוצמתם.
גיבורנו הוא הוֹקֶן סודֶרסטרוֹם, נער שוודי חסר השכלה שנשלח על ידי אביו להגר לארצות הברית בתקווה למצוא שם עתיד טוב יותר. אחיו הגדול לינוס יוצא למסע יחד איתו, אבל אובד לו על ההתחלה. במקום להגיע לניו יורק כמו שתכננו, הוקן מוצא את עצמו בגפו על ספינה שהקיפה את אמריקה הדרומית והגיעה לסן פרנסיסקו, ומחליט לחצות את היבשת מזרחה כדי להגיע לניו יורק ולחפש בה את אחיו.
בעוד ש"נאמנות" עסק בעולמו הנוצץ לכאורה של איל הון, והשתמש בצורה נרטיבית מורכבת כדי לחשוף את הסיפור טפח אחרי טפח, "במרחבים" משתמש בצורה מסורתית הרבה יותר, כזו של ספרי הרפתקאות קלאסיים לנוער. הוקן פוגש אנשים, נופל בשבי, בורח, מפתח תקוות, חוזה בהן מתנפצות, מעביר שנים בגפו, כך שוב ושוב בסדרה של אנקדוטות המחוברות בשרשרת, ולאו דווקא מתפתחות זו מתוך זו.
הספר מתרחש באמצע המאה ה-19, ומתגלה למעשה כמערבון - עם כל הגבריות, הבדידות והאלימות הנלווים לז'אנר. הוקן נאלץ לשרוד לא רק את תנאיו העוינים של המדבר אלא גם גברים ואף נשים עוינים, שודדים, ילידים, פנאטיים דתיים וסתם טיפוסים שחיי הנדודים חספסו את עורם. ציד חיות לצורך הישרדות הוא מן הסתם גם כן חלק מהותי מהעניין. תיאורים של אלימות הם משהו שהקורא יצטרך ללמוד לחיות איתו, בדיוק כמו הגיבור.
הוקן יוצא למסע כשהוא שבור, מבולבל וחסר כל אמצעים או השכלה. הוא אפילו לא מדבר אנגלית, ולכן לא מבין את מה שקורה סביבו. דיאז משתמש בעובדה הזו כדי להעביר לקורא את תחושת חוסר ההבנה של המתרחש: בתחילת הסיפור הוקן מנוצל על ידי אישה, גבירה רבת כוח, בלי להבין בכלל את טבעה ואת מניעיה, שלא מתבהרים אף פעם. הוא הרי לא מבין את השפה, ולכן אין טעם להשתמש בדיאלוגים. עם הזמן הוא לומד אנגלית מהאנשים שהוא פוגש בדרכו, ולא רק זה - הוא רוכש כישורי הישרדות כמו איך לטהר מים לשתייה או לפשוט עורות ופרווה, וגם פוגש לראשונה בחייו אנשי מדע ורפואה ששוטחים בפניו את תורתם.
תמת המתח בין עולם המדע לאמונה מתגלמת בסופו של דבר גם בסיפורו של הוקן עצמו, ששמו יוצא למרחקים. הוא אומנם לא טרוד בהרהורים על אלוהים, אבל כששמו שלו הופך לאגדה, הוא מגלה כמה מסוכנות - וגם פשוט מביכות - יכולות להיות אמונות שונות. המתח הזה ניכר גם בכתיבה עצמה: דיאז הארגנטינאי מפלרטט קלות עם ז'אנר הריאליזם המאגי, למשל גורם להוקן לגדול ולגדול למרות שהוא מתבגר ומזדקן, אבל אף פעם לא חוצה את הקו באופן ברור.
מי שקראו את "נאמנות" כבר יודעים שהפרוזה של דיאז היא עשירה מאוד, כבדה אך יפהפייה, ותיאור של זמנים עברו הולם אותה להפליא. הפעם הסופר משתמש בה כדי לתאר את סמיכותו של הזמן, את עומקה האינסופי של הבדידות, את המרחבים הבלתי נגמרים. המערכה האמצעית אומנם איטית אך לא משעממת, גם אם מה שמתואר בה הוא שעמום. עם זאת, שם מתבררת חולשתו של המבנה הספרותי של רצף הרפתקאות: הקריאה אומנם לא משעממת, אבל גם לא מתגלגלת קדימה בזרם שאי אפשר לעצור, אלא מתקדמת חרוז-חרוז לאורך השרשרת.
"במרחבים" הוא ספר קיצוני בחומרת הקשיים והאסונות שמומטים על הדמות הראשית. הוקן עובר ורואה דברים מחרידים, ובכל פעם שניצתת בחייו להבה קטנה של תקווה, החיים נושפים עליה בפרצופו. הוא גבר שתקן ומופנם גם לאחר שהוא לומד אנגלית, אבל עם הפרקים הקוראים נקשרים אליו ונשבים באופיו המתון ובלבו הטוב, ושובר את הלב לעבור איתו זוועה אחרי זוועה.
אבל שברון הלב האמיתי מגיע בסוף, כשהשנים עוברות ומתקבלת פרספקטיבה רחבה יותר על חיים בודדים ואומללים. לאורך הקריאה לא ברור למה שמישהו ייזכר פתאום לכתוב מערבון בודד ואכזר שכזה, ומה הקשר שלו לימינו אנו. רק בסופה מתבררת השאיפה האמיתית של דיאז: לומר משהו על המצב האנושי העל-זמני. מרומן הביכורים שלו עולה תפיסת חיים מכווצת לב של גילוי העולם במקביל לגילוי העצמי, על הפלאות ועל הזוועות, ושל נהייה אחר מה שאבד ולעולם לא ישוב. מה שירטיב את הנופים היבשים של "במרחבים" הן הדמעות של הקורא, שחשב שיצא למסע הרפתקאות מלהיב - ומצא את עצמו עומד פנים אל פנים מול צערו של העולם ומול הבדידות חשוכת המרפא המקודדת לתוך היותנו בני אדם.
"במרחבים", הרנן דיאז | תרגום: שרון פרמינגר | הוצאת ידיעות ספרים | 260 עמודים