בשמונה השנים שעברו בין קובץ הסיפורים הקודם של אתגר קרת - "פתאום דפיקה בדלת", לבין הקובץ החדש "תקלה בקצה הגלקסיה", לא חסרה לקרת תעסוקה. הוא אחד מהסופרים הישראלים המצליחים בעולם, ספריו תורגמו לעשרות שפות וזכו לפופולריות עצומה, ובין היתר הוא גם כתב קובץ סיפורים בשם "שבע השנים הטובות" (2014) שפורסם באנגלית ולא תורגם לעברית.
העניין הוא שלא כזה נעים לכתוב ביקורת מסויגת על ספר חדש של אתגר קרת. גדלנו עליו, לפחות אלו מאתנו שגדלו בניינטיז ואוהבים לקרוא ולכתוב. "צינורות" ו"געגועיי לקיסינג'ר" עיצבו דור, "הקייטנה של קנלר" היה נהדר. אנחנו חייבים לו הרבה - קרת הוא אחת הסיבות לכך שכולנו ניסינו לכתוב סיפורים קצרים שאותם פרסמנו ב"במה חדשה", אתר שגם קם, בין היתר, בהשפעתו (ועד היום מאגד בתוכו מבוכות עבר של המון אנשים שהתבגרו מאז וכבר לא זוכרים את הסיסמה, לכן תקועים לנצח עם אזכורי גוגל לסיפורים ושירים איומים). ההשפעה של קרת על התרבות הפופולרית גדולה ומשמעותית יותר מכל סופר ישראלי אחר, לפחות עבור דור מסוים שגדל בתקופה ספציפית, או לפחות בשבילי.
הדור הזה, אגב, מתקרב לגיל ארבעים. וכנראה שזאת הבעיה. אנחנו גדלנו, אבל זה מרגיש כאילו "תקלה בקצה הגלקסיה" לא לגמרי. החומרים מרגישים מאותו פס ייצור של "לשבור את החזיר" או "גילוח צחצוח", רק בלי אפקט ההפתעה וההזדהות שליווה את הקריאה שלהם בגיל שש עשרה, כי, ובכן, אנחנו כבר לא. ובגלל שאנחנו לא, לא נצפה שקרת יעיף לנו את המוח שוב, אבל כן מעניין לאתר שינויים טבעיים כמו אלו שחלו אצלנו. ולמרות שיש בספר את האיכויות הקרתיות הקבועות והאהובות כמו הומור ודכדכת, התחושה הסופית היא שהספר שחוק מעט וילדותי.
המבנה הקרתי נותר בעינו - סיפורים קצרים, סוריאליסטים, קודרים, קריאים, זורמים לגמרי. חלקם מתרחשים בישראל וכוללים שמות ישראליים, חלקם אמריקאיים לגמרי, חלקם נוטים להיות תלושים או מעט עתידניים, באווירת פרקים של "מראה שחורה", אבל הם לא תלושים לגמרי. נגיד "לטאת קרח" מתאר מציאות שבה ילדים ונערים מתגייסים לצבא ארה"ב העתידני (בכהונת טראמפ השלישית) ונשלחים למלחמה, הצבא מפתה אותם בעזרת הבטחה לסוג של פוקימונים נדירים (פייטומונים). סיפור לא מוצלח, אבל הייתה לפני כמה שנים אסטרטגיית גיוס של הנייבי האמריקאי שהתבססה, בין אם כהטרלה ובין אם ברצינות, על פוקימונים. כלומר הוא כן מעוגן במציאות כלשהי, אבל בקצוות האזוטריים והחינניים שלה. הנה:
הסיפור החמוד והפותח, "הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח", נראה כמו סימון טריטוריה. התפלשות מידית בד.נ.א של קרת כדי שנבין בדיוק איפה אנחנו, בספר של אתגר קרת. וכן, זה נעים, לקרת מעולם לא חסרו מחשבות מעניינות, אבל רוב הזמן זה לא מספיק. הוא בונה סיפורים קצרים שמבוססים על פאנץ' מקורי או סיטואציה יפה, אבל היום אנחנו יכולים לקרוא רק את המשפט היפה. הוא בטוויטר. לרוב, הסיפור שמקיף אותו לא יוצר תמונה שלמה שמתעלה עליו ושמביאה עוד, אנחנו מדשדשים באותה נקודה ותחושת ה-meh בלתי נמנעת.
יש ב"תקלה בקצה הגלקסיה" סיפורים יפים, אבל יש יותר סיפורים שלא זכרתי שנייה לאחר שסיימתי לקרוא. לא אספיילר, אבל אלו שאהבתי כוללים את "אל תעשה את זה!", עם אב ובן שרואים אדם שרוצה לקפוץ מהגג, האב מנסה להניא אותו והבן מעודד אותו לקפוץ בהנחה שהוא גיבור על שיודע לעוף. גם "מחר קופה" על האב הגרוש והמריר שרוצה לקנות מתנת יום הולדת לבנו. "יד ושם" הוא אולי סיפור פשוט אבל נותן את אפקט הקרת, "פיינאפל קראש" הסטלני והמתוק-מדכדך נהדר באמת, וחיבבתי גם את הסיפור הסוגר, "אבולוציה של פרידה".
בין בליל הדמויות שהם תיאור בלי שם - "האישה העשירה", "האיש בחליפה החומה" (שטיק מעצבן), יש הרבה ילדים (אם כי פחות סיפורים מנקודת מבטם), והרבה הורים. הדינמיקות בין מבוגרים לילדים ממשיכות להיות החלקים היפים והחזקים של קרת, לפחות עבור מי שבסיפור של קרת בטח הייתה מכונה "האישה שעוד שנתיים תחגוג ארבעים", כלומר אני, שכבר מזדהה עם הצד ההפוך, לא הילדה אלא ההורה.
אפשר לסכם את כל העניין ב"ספר חמוד, ספר בסדר, הלאה". הוא לא יישאר אתכם או יהפוך לקלאסיקה, ככל הנראה לא תחושו צורך לשוב לסיפורים מתוכו לאורך השנים. אבל אולי אפשר גם לראות את תפקידו של קרת בחיינו באופן שונה, כנקודה קבועה על ציר זמן שהציפייה ממנה היא להצטלב איתך בתקופה מסוימת, לא ללוות אותך. ואם זה מה שהוא, איזה צוק או העצים האלה שמצטלמים איתם, הגיוני שהוא לא זה שאמור להמשיך הלאה אלא אנחנו, ואולי מדי פעם לחזור לבקר. בשביל להגיד היי, או להיזכר במי שהיינו או לוודא שהוא עוד שם.
תקלה בקצה הגלקסיה, אתגר קרת, הוצאת זמורה ביתן, 159 עמודים