"אם אתה אוהב מישהו, תן לו ללכת". הקלישאה הזו מספיק כואבת כשמדובר בבני זוג, והיא דוקרנית יותר לאין שיעור כשמדובר בילדים. אבל זו בדיוק הבחירה שעמדה בפני אמהות איטלקיות לאחר מלחמת העולם השנייה: להישאר עם ילדיהן בדרום מוכה הרעב והעוני - או לשלוח אותם למשך החורף למשפחות אומנה עשירות מהצפון, שם יוכלו לקבל בגדים חמים, אוכל חם, ואולי גם חום אנושי.
אמריגו, ילד בן שבע מנאפולי שעומד במוקד "הילד מנאפולי" שתורגם לאחרונה לעברית, מפחד גם הוא שהכל תרמית, מזימה שבסופה ימכרו אותו לעבדות או יקצרו את איבריו. אבל יש לו גם סקרנות, ותקווה, ואמא יפה אך קשוחה שלא לגמרי מתנגדת לרעיון. הוא עולה על רכבת הילדים במסע שאמור להימשך חורף אחד, ומגלה שהגעגועים לאמא נדחקים במהירות על ידי הטרדות והריגושים של חייו החדשים.
אמריגו מספר לנו את סיפורו בגוף ראשון, בכתיבה פשוטה, ישירה ולרוב גם הומוריסטית. הסופרת ויולה ארדונה, שזהו ספרה השלישי, לא מצליחה לעמוד בפיתוי ומציידת את השפה שלו ביותר מדי מודעות עצמית ובחשיבה סימבולית בולטת מדי בשביל ילד בגילו. בשלבים מאוחרים היא לא מפספסת הזדמנויות להצביע בפירוש על הקבלות ודימויים שונים, מה שמעלה על הדעת שבשבילה גם הקוראים הם ילדים שצריך להסביר להם הכל.
המערכה הראשונה מציגה את דמותו של אמריגו, של אמו ושל השכונה שבה הם מתגוררים בצורה תמימה ואופטימית, כיאה להסתכלות ילדותית חסרת פרספקטיבה. הפתיחה נמשכת קצת יותר מהמצופה עד שמגיע הלב של הספר: המסע בצפון. העלילה לא צופנת הפתעות גדולות מדי, יש הרי רק שתי אפשרויות - התעללות או התעלות. ארדונה בוחרת באפשרות השנייה. אמריגו זוכה להזדמנות שנייה לחיים ומוצא את מקומו במשפחה מאמצת אוהבת ובעלת אמצעים, עד שכמובן הכל נגמר. החזרה לשכונת העוני בנאפולי נחווית כנפילה מגן עדן בחזרה אל הגיהינום המוכר, ואמריגו עומד בפני הבחירה: האם להיטמע שוב בחייו הישנים, או לנסות לברוח.
"הילד מנאפולי" תוכנן להיות ספר מרגש, אבל לשיאי הרגש הוא מגיע דווקא כשהחיים מחייכים לגיבורו הצעיר. הפליאה והתקווה של אמריגו עוברות היטב לקורא, שיודע הרי שהטוב לא יימשך לנצח, ושהידיעה הזו גורמת לו לאחוז חזק בכל טיפת אושר. אבל במערכה השלישית הסופרת מחליטה ללחוץ חזק מדי על הכפתורים, והתוצאה מתוקה-מרירה באופן מתאמץ ולא משכנע. ספוילרים מכאן ואילך.
ארדונה מחליטה לסיים את הסיפור בפרספקטיבה של חצי מאה לאחר מכן, כשאמריגו הוא כבר גבר מבוגר החוזר לשכונת ילדותו. הוא עדיין מגולל לנו את הסיפור בגוף ראשון, והשינוי בצורת הביטוי העצמי שלו ניכר: שפה עשירה יותר, וגם מרירות עצומה של גבר עם חרטות. במקום להפוך את הפרק הזה לאפילוג (או לוותר עליו לגמרי), ארדונה הרחיבה אותו למערכה שלמה שנמשכת יותר מדי ושמנסה חזק מדי. החזרה הנוסטלגית לעבר מרגישה כמו משהו שלא הורווח ביושר - בכל זאת מדובר ברומן קצר יחסית, שלא מוקדש בו אפילו עמוד לחייו הבוגרים של אמריגו, שקופץ ישר מילדות לזקנה. איך נרגיש נוסטלגיה לאירועים שקרו רק לפני עמודים בודדים?
החלטה נוספת שפוגמת בניסיון של הסופרת ליצור עומק רגשי היא הבחירה לבנות את הספר מרצף פרקים קצרים יחסית של כארבעה-חמישה עמודים במקרה הטוב. כתוצאה, העלילה נחווית פחות כהתרחשות רציפה ויותר כסדרת תמונות, שמתוכן קשה יותר ליצור דמויות משנה עמוקות או מעניינות. חוץ מזה, זו החלטה מקובלת לחלוטין למלא את הספר אך ורק בדמויות עם כוונות טובות, אבל זו לא חוכמה לתת לקורא את הרושם הזה כשכמעט אין ביניהן חיכוכים או קונפליקטים רציניים.
"הילד מנאפולי" הפך ללהיט עולמי, תורגם ל-30 שפות ועובד לסרט של נטפליקס שצפוי לצאת עוד השנה. קל לראות את פוטנציאל הלהיט שלו, אבל הקריאה בו לא נותנת ערך מוסף שלא תמצאו, למשל, בסרט של נטפליקס. הוא לא מנצל את הפוטנציאל להיות רומן היסטורי שואב ועשיר, אלא מסתפק בלתת לקוראים חוויה מתוקה-מרירה, מהירה וחולפת.
"הילד מנאפולי", ויולה ארדונה | תרגום: שירלי פינצי לב | הוצאת אחוזת בית | 247 עמודים