ג׳ואן דידיון, אחת מן האייקונים התרבותיים האמריקאיים הנחשבים והמוכרים, הייתה סופרת ועיתונאית בארה"ב בסיקסטיז. היא כתבה עבור ווג ונחשבה לאחת מן הסופרות והעיתונאיות המשפיעות ביותר בכלל ובכתיבה נשית בפרט. כעיתונאית היא בחרה לכתוב רבות על משברים בתוך החברה האמריקאית, על גזענות, דור הסמים ומלחמת וייטנאם. דידיון היא כתבת רב-גונית ובעלת עומק רב ויש לה רפרטואר שלם של ממוארים, מסות ופרוזה. היא הייתה מועמדת לזכייה בפרס הפוליצר וזכתה בפרס ה-National Book Award for Nonfiction עבור ספרה "שנה של מחשבות מופלאות".

את "שנה של מחשבות מופלאות" כתבה במשך שמונים ושמונה ימים, שהם גם מהווים את תקופת האבל שלה על משפחתה, והיא השתמשה בכתיבה כאקט תרפויטי. הספר הודפס בעבר, אך אזל ונעלם מהמדפים. בעקבות הסרט התיעודי החדש בנטפליקס, "The Center Will Not Hold", עלה הביקוש עבורו וכך החליטה הוצאת מטר להפיח בו חיים פעם נוספת בחברה  ולהוציאו לאור מחדש בישראל.

הספר עוסק באבלה של ג'ואן בעקבות פטירתו הבלתי צפויה של בן זוגה מזה ארבעים שנה, ג'ון דאן, עמו חלקה לא רק את חייה, אלא גם את מפעל הכתיבה. ג'ון, שהיה סופר ועיתונאי מוערך אף הוא, חלק עם ג'ואן קשר כמעט סימביוטי; הם עבדו יחד מהבית, בחללי עבודה ומרחבים משותפים, קראו וערכו זה את כתביו של זו. היתה להם בת יחידה בשם קוונטינה, שאושפזה בבית חולים עקב הסתבכות של דלקת ריאות, שהפכה להלם זיהומי. באחד הימים, לאחר שביקרו אותה ג'ואן וג'ון, הם חזרו לביתם והתיישבו לאכול ארוחת ערב, במהלכה התמוטט ג'ון ומת.

"לא זכור לי כלל מה התכוונו לאכול. אני כן זוכרת שכשחזרתי הביתה מניו-יורק הוספיטל השלכתי את כל מה שהיה על הצלחות ובמטבח. את מתיישבת לארוחת הערב והחיים כפי שאת מכירה אותם מסתיימים. בהרף עין. או בהרף לב" (עמ' 56)

לאורך הרומן הביוגרפי העדין והכתוב לעילא, דידיון מתעכבת על חקירת האבל העצמי שלה, ובוחנת איך האבל משפיע עליה מבחינה קוגניטבית ורגשית. הספר מתעסק רבות על "מה אם", והאם ניתן היה לבצע דבר מה באופן שונה על מנת שהתוצאות יהיו אחרות. דידיון מתארת את חייה לאחר האובדן הקשה מכל - אובדן של בן זוג - לצד אובדן משפחתה. קוונטינה, שארבעה שבועות אחרי מות אביה משתחררת מבית החולים, נופלת שוב למשכב במצב חמור יותר ממקודם. דידיון נאלצת להתמודד עם שאלות והחלטות מורכבות בנוגע למצבה הרפואי של ביתה והיא מבצעת את כל אלו כשהיא במצב שברירי ועדין.

דידיון מנסה להתעמת ולפענח את הנושאים האנושיים הכאובים ביותר, אך אלה המשותפים לכל בני-האדם: המוות, האבל, היגון שבאובדן. בכתיבתה היא מתייחסת לספרי עיון רפואיים-מדעיים וליצירות שונות העוסקות אף הן במוות. היא כותבת על זכרונות ורגעים בלתי נשכחים מחייה לצד בן זוגה ובזכרונות ילדות של בתה. היא מהרהרת בייחודיות ובחד-פעמיות של המוות ובאבל שמגיע אחריו, בַניסיון להמשיך לחיות ולפעול כרגיל לצד חוסר היכולת הממשי להמשיך ולפעול כרגיל, שכן הכל אינו רגיל עוד.

"לאנשים ששכלו מישהו לאחרונה יש הבעת פנים מסוימת, שיכולים לזהות רק מי שראו אותה על פניהם שלהם. הבחנתי בה בפני ועכשיו אני מבחינה בה אצל אחרים. זוהי הבעה של פגיעוּת, עירום ופתיחוּת קיצוניים. זוהי הבעה של מי שיוצא ממרפאתו של רופא העיניים אל אור היום המסנוור באישונים מורחבים, או של מי שמרכיב משקפיים ולפתע מכריחים אותו להסיר אותם. אנשים ששכלו מישהו נראים עירומים כי הם מרגישים בלתי נראים. אני עצמי חשתי זמן-מה שאני בלתי נראית,  ערטילאית. דומה היה, שחציתי את אחד הנהרות האגדיים המפרידים בין החיים למתים, ונכנסתי למקום שבו יכלו לראות אותי רק מי שבעצמם שכלו מישהו בזמן האחרון". (עמ׳ 65).

הרומן הוא יצירה מופתית וייחודית לא רק בשל הנושא השברירי והלא-שגרתי שבחרה דידיון להעלות על הכתב, אלא במיוחד בשל יכולת כתיבתה המופלאה. על אף שהספר עוסק בנושאים קשים, הקריאה בו נעימה ומעוררת מחשבה. קל להזדהות עם המחשבות והרגשות המועברים בספר שכן חיי משפחה והמוות הם נושאים המשוייכים לכלל האנושות.  

"שנה של מחשבות מופלאות", ג'ואן דידיון, מאנגלית: אירית מילר. הוצאה לאור: מטר, 189 עמ'.