זה נרטיב מוכר גם בקולנוע, אבל נראה שסופרים וסופרות מאוהבים בו יותר מכולם: מישהו צץ ללא כל הסבר. הישארותו נוגדת את ההיגיון הבריא, אבל אף אחד לא נוקט פעולה, וכך המצב הופך בהדרגה ממופרך לנורמלי, לסטטוס-קוו החדש.
הרעיון הזה מופיע בשניים מהסיפורים ב"להיות גבר", הקובץ החדש (והראשון, למעשה) של הסופרת היהודית-אמריקאית ניקול קראוס, אבל האווירה הסיפורית שלו נוכחת ברבים אחרים מהם. גם כשמתרחשים בהם צירופי מקרים מפתיעים, הרוגע והאלגנטיות בכתיבתה של קראוס נותנים את התחושה שזה הדבר ההגיוני ביותר שיקרה. אפשר לכתוב ככה רק אם את סופרת שכבר בטוחה ביכולות שלה ויודעת דבר או שנים על החיים עצמם; וזה תענוג להיות בידיים של סופרת כזאת, שמובילה את הקורא בבטחה דרך עלילות שונות ומקומות שונים, ושוזרת במסע כל כך הרבה תובנות קטנות ויפות על החיים.
עם זאת, לא כל עשרת הסיפורים הכלולים בקובץ אחידים ברמתם. "להיות גבר" נפתח עם אלו החזקים ביותר: "שווייץ", הסיפור הראשון, הוא פנינה מרתקת ומצמררת העוסקת בנערה אמיצה וסוערת ובקשר המסוכן שלה עם גבר מבוגר יותר. המספרת שלנו היא חברתה של הנערה, אבל גם היא עברה דבר או שניים. כך, למשל, היא מספרת זיכרון מילדותה: "בזמן שעמדתי והסתכלתי בחלון ראווה של חנות שוקולד, התקרב אליי מאחור גבר אירופאי בחליפה יפה. הוא רכן קדימה עד שפניו נגעו בשערי ולחש באנגלית במבטא קל, 'אני יכול לשבור אותך לשניים ביד אחת'. אחר כך המשיך בדרכו, רגוע מאוד, כאילו הוא סירה שמפליגה במים שקטים. רצתי כל הדרך לתחנת החשמלית, ושם עמדתי והתנשמתי עד שהחשמלית הגיעה ונעצרה בחריקה, תודה לאל". לקראוס יש כישרון ליצור סצנות קצרות אך עוצמתיות להדהים, לתאר אותן ללא דרמטיות מיותרת כדי להניח להן לנשום ("תודה לאל"), ולא ליפול לדידקטיות.
עם זאת, כבר בסיפור השני מתגלה הרגל מגונה שלה: ליצור סמליות יפהפייה במהלך הסיפור, ואז להנחית את הנמשל על הראש של הקורא במילים מפורשות בפסקה האחרונה. ב"אני ישנה ולבי ער", הגיבורה האמריקאית שאך התייתמה מאביה מגיעה לדירה שהשאיר לה בתל אביב, ומגלה שנמצא שם גבר זר המציג את עצמו כחברו של אביה, ולא מראה שום כוונה להתפנות. הסיפור נגמר כך: "כבר בעודי חושבת זאת, אני יודעת בלבי שזה עתיד להימשך זמן רב מאוד. שאתרגל לדלג מעל הזר בדרכי למטבח משום שכך חי אדם, מדלג כבדרך אגב מעל דברים מעין אלה עד שאינם מהווים עוד נטל, ואפשר לשכוח אותם לגמרי". זה אמנם משפט יפה ואלגנטי בפני עצמו, אבל למקם אותו כך בסוף הסיפור זו פעולה שמביעה חוסר ביטחון באינטליגנציה של הקורא.
כבר בסיפור השני מתגלה הרגל מגונה שלה: ליצור סמליות יפהפייה במהלך הסיפור, ואז להנחית את הנמשל על הראש של הקורא במילים מפורשות בפסקה האחרונה
קראוס, שמתגוררת באמריקה אך מגיעה לגיחות תכופות יחסית בישראל, ממקמת לא מעט מסיפוריה בארצנו, ואף כוללת בהם התייחסויות לא רק להיסטוריה היהודית ולסיפורים מהתנ"ך, אלא גם ממש לאלמנטים מההוויה הישראלית של היום: הצבא, גירוש ילדי זרים שנולדו בישראל, פונקדאות של זוגות גאים בנפאל, הנהנתנות של בני משפחת נתניהו. מעניין לקרוא על הבית מעיניים זרות, ומעניין גם לקרוא את הרהוריה של קראוס על הזהות היהודית. למשל, בסיפור "זושא על הגג", שבו סב טרי מבקש לגאול את נכדו מהזהות היהודית, כדי שיוכל להיות דברים אחרים בנוסף ליהודי.
הסיפור הטוב ביותר בקובץ הוא "ימי סוף", שבמרכזו נערה שנשארת לבד בבית למשך הקיץ בעוד הוריה הגרושים הטריים נמצאים בחו"ל, ומתמודדת עם רגשותיה כלפי האקס הטרי ממנו נפרדה בהתקף זעם. קראוס לא מפחדת לדחוס הרבה מאוד מידע והתרחשויות לסיפור קצר אחד - עבודתה של הגיבורה בחנות פרחים, אנקדוטה משעשעת בחתונה בה היא עובדת, המתח בינה לבין בנו של הרב שניהל את הגירושים וגם שריפות שמשתוללות בעיר כעת - אבל כל הפרטים עובדים כל כך טוב, משקפים זה את זה ומתקשרים זה עם זה כל הדרך עד לסוף היפהפה, שהעונג מהקריאה הוא פיזי ממש. זה סיפור שמצליח לעניין, לרגש, להצחיק, להיות גדוש בסמלים וברעיונות וגם לאזן בין הנגשה עצמית לקורא לבין שמירה על אלגנטיות. התוצאה מופתית.
לקראוס יש כישרון ליצור סצנות קצרות אך עוצמתיות להדהים, לתאר אותן ללא דרמטיות מיותרת כדי להניח להן לנשום
הסיפורים הנהדרים שבחציו הראשון של הספר מחפים על חצי שני חלש יותר. "הבעל" ממחזר רעיון שכבר הוצג ב"אני ישנה ולבי ער" (גם אם מביע אותו טוב יותר); "אמור" מתרחש במין מציאות פוסט-אפוקליפטית לא קשורה; "בגן" הוא סיפור עמום ומיותר למדי; ו"להיות גבר", שסוגר את הקובץ וגם העניק לו את שמו, אמנם נהנה מהמבנה המסקרן ביותר, אבל לא נראה שיש לו משהו מקורי במיוחד לומר.
זה המקום לציין שלא מדובר בקובץ שנכתב כולו לפי תמה מסוימת, אלא באוסף של סיפורים שפורסמו בחלקם במקומות שונים בין 2002 ל-2020. סופרת אישה שכותבת ספר עם שם כמו "להיות גבר" צריכה לספק תובנות מעניינות במיוחד על גבריות כדי לא לצרום כמו סופרת סטרייטית שכותבת על להט"ביות, אבל בניגוד למה שמנסים למכור לקוראים בגב העטיפה, הספר לא באמת עוסק בגבריות וביחס בין גברים לנשים, או מציע איזו תובנה רעננה בנושא. אם כבר, נכון יותר לומר שרוב הסיפורים בו עוסקים בנשיות, והגבריות מופיעה רק כדי להאיר צדדים מסוימים בה. אבל סופרת כמו קראוס לא באמת צריכה תמה מקשרת, או סיפורים ברמה אחידה, כדי לפרסם קובץ שמצליח לעבור כמכלול קוהרנטי ומהנה. גם אם לא כל הסיפורים מוצלחים באותה רמה, אלו שכן נהדרים מספיק כדי להצדיק את הקריאה כולה.
"להיות גבר" / ניקול קראוס, מאנגלית: שאול לוין, הוצאת מחברות לספרות, 223 עמודים.