אין תמונה
עטיפת "יומן חורף"
לא אכחיש, שכשקיבלתי לידי את הספר החדש של פול אוסטר חששתי מעט. בנעוריי הייתה לי תקופת אוסטר. גיליתי בספריה רומן שלו, קראתי, התלהבתי, ולמשך תקופה מסוימת בלעתי בזה אחר זה לפחות ארבעה רומנים שלו. הם היו כתובים כל כך יפה. אז למה לחשוש, אתם שואלים? כי מהרומנים הללו לא נשאר איתי דבר. כן, מדי פעם אני מהנהנת ומחייכת כשאנשים מזכירים אותו כסופר שהם מאוד אוהבים, אבל אם להיות כנה, אני לא זוכרת היום אילו רומנים שלו קראתי, ולמעשה הדבר היחיד שנותר לי מתקופת האוסטר הגדולה היא תחושה עמומה שיש באחד מהם כלב מדבר, אולי מעופף? אני כבר לא בטוחה.

על כל פנים, יומן חורף אינו עוד רומן של פול אוסטר, אלא אוטוביוגרפיה (בשמה היפה, "ממואר") שממשיכה את מה שהתחיל ב"המצאת הבדידות", הספר הראשון שפרסם אוסטר. בהיותו בן 63 אוסטר חוזר אל הכתיבה האוטוביוגרפית, כשהחורף ששורר בחוץ מלווה את הכתיבה לכל אורך הספר.

"דבר עכשיו לפני שתאחר את המועד," הוא מתרה בעצמו כבר בעמוד הראשון, "ואחר כך קווה שתוכל להמשיך לדבר עד שלא יהיה עוד דבר לאומרו. הלוא הזמן אוזל. אולי מוטב לזנוח לפי שעה את סיפוריך ולנסות לבחון איך היה לחיות בתוך הגוף הזה מהיום הראשון הזכור לך עד היום הזה. קטלוג של נתונים תחושתיים. מה שאולי אפשר לכנות 'פנומנולוגיה של נשימה'".

זה מתחיל מאוד יפה, כשאותו הכרח מקנן בו לתעד, וגם כי כאמור, אוסטר כותב יפה. הוא מצליח לגייס לטובתו טכניקה יחסית יומיומית של עריכת רשימות, וכותב אותן היטב: פציעות שהיו לו מילדות ועד היום, הדירות שבהן התגורר, כולן מתוארות נפלא. כל פציעה מלווה בפרטיה, באופן שבה היא מלווה אותו, באנשים שניחמו או לא. כל דירה, מעבר למיקום הגיאוגרפי ולצורת הבניה שלה ופרטים טכניים כגון שכאלה, מקבלת צורה גם בזכות האנשים איתם התגורר, השכנים, העיר, קורותיו באותן שנים. אבל בשלב מסוים, למזלו של אוסטר זה קורה רק לקראת סוף הספר, הרשימות מאבדות איזו חדווה שהייתה בהן, איזה כורח שבגללו נערכו, והופכות לרשימות טכניות, שאלמלא היה אוסטר, ובכן, אוסטר, כנראה היו חוזרות אל שולחן העריכה.

פול אוסטר (תמונת AVI: חדשות)
פול אוסטר|תמונת AVI: חדשות
אבל עד השלב הזה, הקריאה ב"יומן חורף" קולחת. מפכים קטנים ובלתי חשובים אך מקסימים בחייו ועד לרגעים דרמטיים כמו תאונת דרכים או מות אמו, אנחנו נמצאים איתו. לוקח קצת זמן עד שהעניין מתבהר, אבל באופן מפליא ולעיתים קצת מעצבן, אוסטר מצליח להיות ממלכתי ועם זאת מגניב. כך, הוא מצליח להזכיר את השואה, את רצח קנדי ואת ניין-אילבן באופן פורסט-גאמפי במדיה מסוימת, לסלוד מגזענות ולהיות ליברלי, ובכל זאת להישאר בדמות הסופר שהוא קצת ילד רע, שמספר על הזונות שאירחו לו לחברה בתקופות מסוימות, על מחלות מין, על חברה אנורקטית ועוד חברה שחתכה ורידים. והקוראים, כאמור, סולחים לו, כי הוא בכל זאת, כבר אמרנו? כותב יפה.

אך מעל לכל, ספק אם מישהו יצליח לכתוב על גרסתו העברית של "יומן חורף" בלי להזכיר את התרגום הבעייתי. אברהם יבין, עורך ומתרגם מיתולוגי ומוערך מאוד (בצדק גמור, על-פי רוב), תרגם בין השאר את ג'ויס, את שלום עליכם, את קוטזי ואת בשביס זינגר. זהו הספר הראשון של אוסטר בתרגומו. כאמור, קשה להפריז בהערכה כלפי יבין. אבל בתרגום הזה של אוסטר הוא מעמיד את עצמו בשורה אחת עם דור המתרגמים המחנכים, הראשונים שתרגמו יצירות לעברית, כמו שלונסקי, לאה גולדברג ותרגם-את-זה-יפה-אהרן-עמיר. אותו דור הוציא תרגומים נפלאים, אבל בראש סדרי העדיפויות שלהם עמדה העברית הגבוהה ולא נאמנות למקור.

וגם כאן, העברית של יבין נהדרת, אבל אין בינה לבין האנגלית של אוסטר הרבה. מרפרוף במקור האנגלי אפשר להבין די מהר שכשאוסטר כתב על העדפותיו בטעמי גלידה הוא לא חשב על שנף אלא על סתם, וניל בלתי חגיגי. וכשהוא כותב על ארוחה שאמו מגישה לו, ובה Corn on the cob, מאכל נפוץ ששמו שגור על לשונו של כל ילד אמריקאי, הוא לא חושב על "תירס באשבול". "קלח תירס" עלול היה להיות מתאים יותר ללשונו של אוסטר.

כשקוראים תרגום כזה, וחדי העין ימצאו גם כמה טעויות הגהה במהדורה הראשונה, קשה להבין איך נתנו לספר להגיע כך אל הקוראים. קשה להאשים את עם עובד, הוצאה מצוינת לרוב, בזלזול בקוראיה בעידן שבו כל הוצאות הספרים נתונות במצב עגום-משהו. יש ספר של פול אוסטר? צריך להוציא אותו מהר, ולמי יש כסף לעריכה נוספת, להגהה, לקריאה אחרונה מעמיקה לפני דפוס. נקווה שזו בעיה שחוק הספרים שעבר לאחרונה יעזור לפתור.

בינתיים, אם תשאלו אותי מה חשבתי באמת על החדש של אוסטר, אני אגיד שזה כתוב מאוד יפה, באמת מאוד יפה, התרגום קצת בעייתי, אבל נדבר בעוד עשר שנים, נראה מה אזכור ממנו.

יומן חורף / פול אוסטר. 196 עמ', עם עובד, 88 ₪.

קראו את הביקורת על "שתיים דובים" של מאיר שלו