ב"לורד ג'ים", ג'וזף קונרד משתמש בכל המרכיבים שמיתולוגיה טרגית יכולה לבקש. גיבור ואנטי-גיבור, גלות וגאולה, גורל ובחירה, אומץ והתגלות. ועל כל אלו מנצח גבר צעיר ושאפתן, תאב הרפתקאות, שחייו וחלומותיו נקטעו בן רגע ומכאן ואילך הוא מחפש גאולה. "לורד ג'ים" היא יצירה של דמויות גדולות שאומרות מילים גדולות כדי לייצר תובנות גדולות, אבל תהיה טעות "לגמד" אותה לכדי מיתולוגיה שלוחצת על הארכיטיפים הנכונים. "לורד ג'ים", בתרגום המחודש והנפלא של נעם בן זאב, היא גם שיעור מופלא באומנות הסיפור וביכולת להביע דממה גדולה במילים.
ג'ים, שמוצג בתחילה כג'נטלמן בהליכותיו, נאמן ונכון לכל פקודה, חולם מגיל קטן להיות בספינה. הוא מגשים את החלום, מקודם מהר מאוד, וביום מן הימים הוא מתפקד כחובל באונייה שכמעט טובעת על נוסעיה. ג'ים ושאר עובדי הצוות עולים לסירות הצלה ועוזבים את הספינה, ונוסעיה עדיין בפנים. האירוע הזה היה עלול להיות טרגי למאות הנוסעים, אך הם ניצלו לבסוף, בזכות ספינה צרפתית שהגיעה למקום ולקחה אותם לחוף מבטחים. ובכל זאת, התקרית הזו מקבלת משמעות דרמטית מבחינת ג'ים: הוא נפגש באופן חד-פעמי עם רגע של קיפאון, הרגע שחושף את אותה "חולשה שרובצת במחשכים שחוששים תמיד מהימצאותה". והשיתוק של ג'ים ממשיך ללוות אותו ולהניע אותו. הוא נודד מנמל לנמל באלמוניות עד החלטתו הסופית שסוגרת לו מעגל. "הכול נגמר, והוא, שפעם אחת כבר הכזיב את האנשים שבטחו בו, איבד שוב את אמונם של כל בני האדם" (עמ' 362).
אחרי הפרקים הראשונים שמסופרים בידי מספר יודע כל, רוב העלילה מובאת מפיו של קפטן מארלו, אותה דמות מספרו הידוע של קונרד "לב המאפליה". בפני קהל מאזינים עלום, מארלו משתף במאורעותיו של ג'ים - לא בהכרח בסדר כרונולוגי ולא תמיד מכלי ראשון. ניכר שהוא משקיע בהצגת הדברים, והוא גם משלב את תובנותיו ותחושותיו בכלל וכלפי ג'ים בפרט, עד שלא ברור מי זקוק יותר למי, מארלו לשומעיו או הם לו. מארלו פגש את ג'ים במהלך המשפט שנערך לו לאחר אירוע הספינה, ודמותו של ג'ים מרתקת אותו ומרשימה אותו. "הוא דיבר בנימה שלווה שיכלה להיוולד רק משליטה עצמית שופעת און, או מחוצפה, מחוסר רגישות, מאי מודעות קיצונית או מהולכת שולל עצומה" (עמ' 73). בתחילה הוא תוהה לגבי ג'ים: "האם הוא טיפש? נטול רגש?", בהמשך הוא כבר מדגיש שוב ושוב שהוא "אחד משלנו". הוא נהיה אובססיבי אליו ובשלב מסוים לוקח אותו תחת חסותו ועוזר לו להגיע ל"פטוסן", אי מרוחק, שבו ג'ים יציל שבט מקומי מאויביו ויהפוך ללורד (Tuan) ג'ים, עד המערכה האחרונה.
לרגעים נדמה שכל הדמויות הן רק תירוץ בשביל קונרד לפלרטט עם השמיים והארץ ומה שביניהם. ואיזו התפרעות מתרחשת כשקונרד מנסה לגעת דרך המילים בנשמת העולם. מה זה - "עצב מהורהר רבץ על חבל הארץ רחב הידיים והחדגוני", מה זה - "יערות עצומים מוכתמי אפרוריות של כתמים". אבל התיאורים המפורטים והמרהיבים לא נותרים בגזרה הדוממת של היקום, הם מתערבבים עם פסיכולוגיית העומק של הדמויות. הפראות של היקום נשזרת בפראות הטבע האנושי, הדממה הגדולה של אדמה, שמיים וים פוגשים את הבראשיתיות המהוססת של האדם וחוסר המנוחה העיקש של הדמויות פוגש את הרוח השוכנת בתוך הארץ - "רוח שהיא ידידה אילמת, שופטת ומאירת עיניים".
הטכניקה הספרותית שמשחקת עם הגבולות של "עובדות-סיפורים" מאפשרת למארלו-לקונרד לשוטט בנפשו של ג'ים בלי לדפוק חשבון, והבלעדיות של מארלו על הסיפור עוזרת לו לבחוש ולתהות ושוב לבחוש מבלי לחשוש לחזרתיות או טרחנות יתר, למרות שפה ושם היא כבר מבצבצת. אבל למרות הניתוח והטיפול הנפשי להם זוכה ג'ים בהיעדרו, פנימיותו לא מצליחה להתבהר, ולא בכדי. הטשטוש מתבצע במלאכת אומנות, והירידה לפרטים מצליחה "לבלבל" אותנו ולגרום לנו אולי לחשוב לרגע שהנה, אנחנו יודעים מי הוא ג'ים; אבל אז מגיע הרגע, עוד רגע שיא שבו מארלו או ג'ים נקטעים, מצטטים חצאי משפטים, נעצרים, כמו מתנשפים מהתרגשות רגע לפני פיצוח חידה גדולה או ניצחון חד פעמי, וחוזר חלילה.
במבחן הזמן (הספר ראה אור בשנת 1900) תוקפו של הספר לא נמצא במסריו הגדולים – ולעתים, הבנאליים - אלא דווקא ברגעי הגמגום שבולטים עוד יותר על רקע הליטוש המילולי המפואר שקדם להם. קונרד מצליח לייצר את כל הקומפוזיציה הנדרשת ואז "לאכזב". אל מול הציפייה לחשיפת האמת ברגעי משבר, אל מול התקווה שרק יבוא הרגע הנכון, הקיצוני, הטרגי ושם תתרחש התגלית – באים רגעי הגמגום ומבטאים את חוסר ההבנה היסודי שלנו כלפי עצמנו, כלפי העולם. חושפים את משמעותן המגוננת של המילים, את המקלט שהן מספקות מרוחות הרפאים הפנימיות. "מעטפת הבשר ודם שרואות עינינו נמסה אל מול ידנו המושטת, ולא נותרת אלא רוח חמקנית, גחמנית, ממאנת להינחם, שאין עין היכולה לעקוב אחריה ואין יד היכולה להיאחז בה" (עמ' 160).
"לורד ג'ים" פורסם במקור כסיפור בהמשכים. במכתבו אל המו"ל, קונרד העלה הצעה לא להשתמש בחלוקה לפרקים, מפני שהחלקים אינם פרקים במובן המקובל של המילה - כשכל אחד מהם מקדם את האירועים בצעד נוסף: "התכוונתי שהם ישמשו רק להפסקות - אתנחתות לריכוז של הקורא בשעה שהוא עוקב אחרי התפתחות סיטואציה אחת, אחת בלבד מתחילה ועד תום". בהקשר הזה אפשר להסתכל על "לורד ג'ים" כולו כפרומו אחד ארוך ומושקע שמציג שוב ושוב את הרגעים שלפני, מטעין את הציפייה ואז משתתק. והשתיקה לא מאכזבת והפרומו לא מכזב. מה שנאמר דיו, ואת ההמשך - אם ישנו - כל אחד ואחת תשלים עם עצמה. המילה האחרונה לעולם לא נאמרת, אבל כפי שקובע מארלו: "לעולם אין די זמן לומר את המילה האחרונה".
"לורד ג'ים", מאת ג'וזף קונרד | תרגום: נעם בן זאב | 373 עמודים | 98 ₪