ספרי מתח, לצד רומנים רומנטיים, הם אחת הסוגות היחידות שעדיין מצליחות להימכר יפה בעולם הספרות העכשווי. המספרים מדברים בעד עצמם, אבל הממסד הספרותי מסרב להתרשם: המבקרים נוטים לזלזל במחברי מותחנים, ובאופן כללי הז'אנר נחשב לנחות בהשוואה לאחרים.
בעיני שולמית לפיד ודרור משעני, מנציגיה הבולטים של ספרות המתח בישראל, מדובר בעוול היסטורי. הז'אנר נאלץ להיכנס גם אל הספרות הישראלית מהדלת האחורית: תרגומים שפורסמו בחוברות "הרומן הזעיר", או סופרים דוברי אנגלית כמו ארתור קונאן דויל ואגתה כריסטי, שרכבו על גל התרגומים לעברית של סופרים מוערכים יותר כמו המינגוויי או וירג'יניה וולף בשנות ה-50. אפילו בתוך עולם המתח, אגב, קיימת לטענתם אפליה: העדפה של סוגת הרומן, למרות שראשיתו של הז'אנר נזקפת בכלל לזכות הסיפור הקצר.
כעת לפיד ומשעני מבקשים לתקן את העוול, ולהביא אסופה ששמה את סיפור המתח הקצר במרכז הבמה. לפיד בחרה, תרגמה וכתבה פתח דבר. משעני ערך, כתב סוף דבר והוסיף הערות קצרות על המחבר בתום כל סיפור. ונתחיל בכך שכותרת הספר מטעה: לפי האסופה, כל "סופרי המתח הגדולים בעולם" כתבו בשפה האנגלית. איפה סופרים קלאסיים כמו ז'ורז' סימנון (שכתב בצרפתית), או מחברי להיטים כמו סטיג לרסון (שכתב בשוודית)? בנוסף, כדאי לציין שהאסופה אומנם מאורגנת בסדר כרונולוגי לפי שנת פרסום הסיפורים, אבל הסיפור המוקדם ביותר בה הוא "חזרה למוטב" של או הנרי, שפורסם ב-1903 - מה שמראש משמיט את תרומתם של סופרים בולטים מאוד, למשל אדגר אלן פו או ארתור קונאן דויל.
למרות נקודת המבט הצרה יותר משנדמה, סידורם הכרונולוגי של הסיפורים כן מאפשר ללמוד על התפתחות הז'אנר לאורך השנים. לפיד מציינת את העובדה שעם השנים ספרות המתח הפסיקה להתמקד רק במעמד הגבוה, ונתנה במה גם לטבחים ולמשרתים - הן כקורבנות והן כרוצחים. הדבר משקף שינויים כלליים בתפיסת החברתית, וגם תפיסה ייחודית לתרבות האמריקאית: אמונה בניידות חברתית, וביכולת של הפרט לשנות את חייו, את כוחו הכלכלי וכך את מעמדו.
רושם כללי שעולה מן הקובץ, אבל לא זוכה להתייחסות בהערות של העורכים הישראלים, הוא זה של התפרקות הז'אנר. נדמה שעם השנים המוקד עבר מסיפורי פואנטה אל סיפורים פסיכולוגיים שבונים דמויות עמוקות יותר, ונותנים להן להוביל עלילות מסעירות קצת פחות, אך אפלוליות ומדכאות הרבה יותר. גם המניעים משתנים: מתאוות בצע אל מועקה נפשית, וביותר ממקרה אחד - שנאת ההורים.
הקובץ נפתח עם סיפורים מאת או הנרי, דשיאל האמט ואגתה כריסטי, שבכולם יש שאלה אחת מרכזית שמוצגת כבר בהתחלה, והפאנץ' בסוף בא לפתור אותה. "אני אחכה" של ריימונד צ'נדלר (1939) שובר את הרצף עם סיפור נואר אפלולי מאוד וברור הרבה פחות, וכשמגיע "צב הים" של פטרישיה הייסמית (1962) כבר ברור לקורא שחוקי המשחק השתנו. במרכז סיפורה של הייסמית נמצא ילד שסובל מאמו: ההזדהות עם סבלו הפסיכולוגי יוצרת חוויית קריאה מטרידה, ותחושת חוסר הכיוון של הסיפור, שלא הוצגה בו למעשה שום תעלומה אך הוא חונק את הקורא יותר ויותר, מתרסקת עליו כשמגיע הסוף הדרמטי.
בקיצור, ככל שהקובץ מתקדם כך מתברר שהכותרת "סיפורי מתח" היא גמישה מאוד, והסיפורים נהיים, איך לומר, פחות ופחות מותחים. הקובץ נותן במה נכבדת לדמות הבלש הקשוח האמריקאי (Hardboiled Detective), והאווירה נעכרת מאוד כשהוא מפנה את מקומו לדמויות של גברים נלוזים, מפסידנים ומגעילים באופן כללי, כמו בסיפור "דם לא יוצא" של מייקל קרייטון, שאומנם פורסם ב-2003 אבל מציע כל כך מעט שהוא מרגיש מיושן אף יותר.
רוב הסיפורים בקובץ אורכם כ-20 עמודים, אבל הסיפור המוצלח ביותר בו הוא דווקא הארוך ביותר: "להחזיר את ריימונד" מאת ג'ון גרישם. מחבר המותחנים הפופולרי משתמש כאן בפורמט הקצר כדי לכתוב סיפור שמרגיש יוצא דופן: הוא אומנם מאוכלס בפושעים ובמרכזו עומד מוות, אבל ההתרחשות מרגישה יותר מדכאת ממותחת; המוקד הוא הרגשות הסותרים של הדמויות (ושל הקוראים), והביקורת הדקה שמתנסחת נגד מערכת המשפט האמריקאית. לוקח כמה רגעים לקלוט מהו בעצם לב העלילה, אבל גם כשמבינים שהשאלה שמהווה את המנוע הסיפורי היא "האם הוא ימות בסוף?", האווירה הכללית היא לא מתוחה אלא רפויה, מיואשת. סיפורו של גרישם משקיע יותר מכל השאר בבריאת דמויות עמוקות ובקשירתן ביחסים מורכבים - בדיוק מה שחסר בסיפורי הפואנטה של אגתה כריסטי, למשל, שבהם הדמויות הן רק פיונים בשירות העלילה. העובדה שזהו הסיפור המוצלח ביותר בקובץ דווקא יוצאת נגד ההצהרה של לפיד ומשעני שספרות המתח היא איכותית יותר משהתרגלנו לחשוב: זהו הסיפור שמציג את האיכות הספרותית הגבוהה ביותר, ודווקא אותו הכותרת "סיפור מתח" לא ממש הולמת.
למרות היוזמה המבורכת להעשיר את מפעל הספרות העברית בסיפורים מאת סופרי מתח גדולים, התחושה היא שהביצוע לא מושלם. יש פה אומנם סיפורים מוצלחים, אבל לא צריך לקרוא הרבה מהספר כדי לקבל את הרושם שעבודת הליקוט הייתה יכולה להיות טובה יותר. חלק מהסופרים מיוצגים בסיפורים ששונים לחלוטין מרוב גוף יצירתם - למשל מייקל קרייטון ("פארק היורה"), שיצירתו קשורה בדרך כלל לקדמה הטכנולוגית ולסיכוניה, וכאן כאמור מיוצג בסיפור על גבר לוזר ששונא את אמו. ובכלל, היה אפשר להחליף כמה סיפורים בינוניים בכאלה מוצלחים יותר.
גם בגזרת התוספות וההבהרות לקורא הישראלי נעשתה עבודה לא מרשימה. משעני כתב אחרית דבר לכל סיפור שמציעה קרוב לכלום, או לפחות לא יותר ממה שהפסקה הראשונה בערך של הסופר בוויקיפדיה יכולה לגלות. אפשר לשער שהשיקול שלו היה להעניק רקע בלי להכביד על האסופה ובלי לקחת את אור הזרקורים מהסיפורים עצמם. מצד שני, אם כבר טרחת, לא תספר קצת על הסיפור עצמו ועל למה דווקא הוא נבחר מכלל יצירתו של הסופר? לא תשים אותו בתוך הקשר, הן מבחינת ההיסטוריה של הז'אנר והן מבחינת זו של המחבר?
שולמית לפיד ודרור משעני באו לשכנע אותנו שספרות המתח היא אנדרייטד. הקריאה באסופה שלהם אומנם מלמדת וגם מבדרת לפרקים, אבל לא ממש משכנעת באותו כבוד שמגיע לסוגה, שעם השנים הפכה לנוסחתית ולממוסחרת באופן קיצוני, ושיומרה ספרותית היא לא מאפיין מוביל שלה, בלשון המעטה. בסופו של דבר, כשרוצים לשקול את חשיבותה ואת השפעתה של יצירה ספרותית על הקורא, מסתכלים על המשקעים שהיא השאירה בו לאורך זמן - והקובץ הזה אומנם חביב, אבל קשה לדמיין אותו משנה את חייו או את דעותיו של מישהו.
"16 סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם", סופרים שונים | בחרה ותרגמה: שולמית לפיד | ערך והוסיף דברים: דרור משעני | הוצאת אחוזת בית | 408 עמודים