שלוש שנים עברו מאז פרסמה מעין איתן את ספר הביכורים שלה "אהבה", ואפשר היה לחוש את ההתרגשות לקראת הפולו-אפ. "אהבה" היה כאפה לפנים, יצירה פואטית ויפהפייה על זנות, שעוררה הדים: גם בשל הדיסוננס בין הצורה האלגנטית לבין התוכן הקשה, וגם בשל שערוריית פייסבוק קטנה שעסקה בשאלה הגדולה - מי יכולה לכתוב על תעשיית המין, ביחס להבחנה בין מי שלקחה בה חלק לבין מי שלא. נובלה שעוסקת במפורש באלימות מינית ובגילוי עריות היא חומר נפיץ מספיק גם בלי להכניס למשוואה תחושה חזקה של השפעות אוטוביוגרפיות, ואֵיתן, בסירובה להבהיר במדויק את הגבולות בין הבדיה לבין המציאות, רק הזינה את הבערה.
"הצעקה" מגיע אלינו שלוש שנים לאחר הדרמה הזו, ועדיין חוסה בצילה - או מתחמם מלהבתה, אם נמשיך עם דימויים מעולם האש. עם זאת, אש היא בדיוק הדבר שחסר כאן. בספרה החדש, איתן שוב משחקת על הקלף של תעלומה אוטוביוגרפית; היא מציגה בפנינו סופרת צעירה שפרסמה ספר אחד קצר ומצליח, וכעת לא בדיוק יודעת איך להמשיך. זה מאפשר לה לספק ישירות כמה הסברים שלא סיפקה בזמנו בריאיון ההוא ל"הארץ", ולגרות קצת את סקרנות הקוראים, אבל לא יותר מכך: הדמות מרגישה פשוטה מדי, ואיתן לא מצליחה לייבא לתוכה מהעומק של ההיכרות האוטוביוגרפית.
המספרת כאן לא עוסקת בזנות, אבל היא שרויה באווירה הניהיליסטית שאפיינה את "אהבה": החיים משעממים ונטולי משמעות, מנוקדים במפגשים אקראיים וקרי רגש עם מאהבים מזדמנים ובסופי שבוע של הרואין. פוטנציאל לשינוי מוצג עם כניסתו של X, גבר המבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה, איתו נכנסת הגיבורה למערכת יחסים.
למה הגבר מכונה X? האם הוא לא יותר מאשר סמן מקום, בר החלפה? האם הוא הנעלם (תרתי משמע) החסר לפתרון המשוואה? גם דמותו לא מעוצבת בהקפדה יתרה: הוא בעיקר מניח למספרת לחיות את חייה בלי להעביר עליה שיפוט, התנהגות שהיא מפרשת כאקט של קבלה ואהבה, והקוראים מפרשים כהעלמת עין הנובעת מתחושת אחריות נמוכה.
מערכת היחסים בין השניים מאלצת את הסופרת לקבל החלטה. הקורא, למוד קרבות אחרי הנובלה הקודמת של איתן, כבר יודע לצפות לגרוע מכול - אבל ההתרחשות העלילתית מרגישה אנטי-קליימטית להפתיע. למעשה, גם הכתיבה חשבה בקטן יותר מאשר בפעם הקודמת: השאיפות הפואטיות עדיין נוכחות, אבל המוזיקליות הרבה יותר קרובה לפרוזה הפעם. הפאנצ'ים חלשים יותר, וכמה פסקאות נסגרות בקלישאות בצורה כל כך לא אופיינית, עד שכמעט מצופה שהיא תתברר כאירונית.
איתן היא כותבת מוכשרת עד כאב, ותמיד כיף לקרוא אותה, בין אם מדובר בנובלה או בפוסט בפייסבוק. היא מפגינה הבנה עמוקה של מוזיקליות בטקסט, חוש מיוחד למתח בין הנרמז למפורש, יכולת להביע רעיונות באלגנטיות ובדייקנות. כשכל אלה באים לידי ביטוי במרוכז - כמו בפסקת הפתיחה הקצרצרה, שמצליחה לתמצת את האקספוזיציה כולה וליצור סקרנות להמשך - התוצאה עוצרת נשימה. עם זאת, "הצעקה" חף מאותה תחושת דחיפות שהעניקה ל"אהבה" (הצנום גם הוא) עושר ומשמעות. בהיעדר אותה דחיפות, פתאום מתברר שגם העלילה עצמה לא מרגישה כנושאת משמעויות מאטפוריות נסתרות, אלא מצטמצמת למה שהיא על פני השטח - ולא מדובר בהרבה.
"הצעקה" מיטיב ללכוד את תחושת הריקנות הפוסט-מודרנית, אבל כזה בדיוק הוא הספר הזה (ולא במובן הטוב) - פוסט-מודרני, לא עכשווי, לא טעון בדחיפות הרלוונטית לרגע הנוכחי. הבחירה להוציא אותו ככרך בודד, ולא כחלק מאוסף סיפורים או נובלות למשל, לא מחמיאה לו. יש בו חן, כישרון, וענן שחור של מועקה שהופך לסימן ההיכר של איתן - אבל לא מספיק תוכן או עניין כדי לעמוד בפני עצמו.
"הצעקה", מאת מעין איתן | הוצאת כתר | 72 עמודים | 68 שקלים חדשים