בשלב די מוקדם בעלילת "מוות על הנילוס", פוגש הבלש המהולל הרקול פוארו את גברת אוטרבורן, סופרת של רומנים רומנטיים. היא מתעקשת להראות לו את הרומן האחרון שכתבה, "תחת עץ התאנה". על עטיפת הספר שהיא מציגה לו בגאווה מצוירת אישה ערומה עם תספורת אופנתית ולק אדום על הציפורניים שרועה בפתיינות על פרוות נמר. לנו, הקוראים, די ברור באיזה ז'אנר מדובר – קשקושי תשוקה זולים בכריכה רכה להמונים. "חומר חזק, זה מה שיש בספרים שלי", מתרברבת הסופרת בפניו, "אני כותבת על הנושא המיני, המין זה הציר שעליו חג העולם!" הבלש מגיב בנימוס, אבל קל להבין שהוא נבוך ושספרים מהסוג הזה הם נחותים בעיניו – בעצם, נדמה שאגתה כריסטי עצמה בזה להם. היא מתארת את הרומן הרומנטי באופן מוגזם ומגוחך, את הסופרת שכתבה אותו כאישה וולגרית ופאתטית, ומשכנעת גם אותנו, הקוראים, לבוז ל"תחת עץ התאנה" ודומיו.
אבל ככל שממשיכים לקרוא ב"מוות על הנילוס", מתבררת הבדיחה הכפולה של כריסטי: כי "מוות על הנילוס" הוא בעצמו, בעצם, רומן רומנטי מלא קשקושי תשוקה וסנסציות מיניות. אמנם, בכל רומן בלשי של כריסטי אפשר למצוא את האנקדוטה הרומנטית, את הבחורה שבורחת עם המשרת או הג'נטלמן שמחזר אחרי בעלת האחוזה, אבל ב"מוות" לא מדובר באנקדוטה: המין הוא הציר שעליו חג הרומן, כפי שניסחה גברת אוטרבורן. תוציאו מהספר את הבלש הקבוע של כריסטי, ותישארו עם טלנובלה נטו. למעשה, כשפוארו מספר את השתלשלות העניינים לידידו, הידיד מחייך ואומר בפירוש "זה נשמע כמו רומן למשרתות". לפי כל הסימנים, "מוות על הנילוס" הוא-הוא "תחת עץ התאנה", אפילו סגנון השמות דומה. כאילו כריסטי מקדימה את המבקרים שאולי יצוצו לה, ואומרת מראש - "כן, אני כותבת בידור זול, נקסט. בואו נדלג על הבוז ופשוט נהנה מהדרך". וכרגיל אצל כריסטי, הדרך מהנה במיוחד.
"מוות על הנילוס" הוא הוצאה מחודשת של ספרה הוותיק בסדרת הבלש הרקול פוארו, וכמו בשאר פרקי הסדרה, גם כאן יש תעלומה מפותלת, שנונה ומותחת. נוסחה מוכרת ויעילה של "אנשים נקלעים לאותו מקום, אחד מהם הוא הרוצח, ובסוף פוארו חושף את הפיתרון וכולם בהלם". הנרצחת הפעם (זה לא ספוילר, זה כתוב על הכריכה) היא לינט רידג'וויי, צעירה עשירה, יפיפייה ומושלמת (רק חסר שתהיה שרועה על פרוות נמר מתחת לעץ תאנה) שיצאה לירח דבש עם ארוסה החתיך בשיט על הנילוס. להפלגה מצטרפת האקסית (היפיפייה וכו') של הארוס, שעדיין מאוהבת בו ורוצה לנקום בבחורה שגנבה לה את החבר. יש יותר "אהבה ותככים 3, הערב בערוץ ויוה" מזה?
כיאה לצ'יק-פליק, או לפחות הגרסה של סדרת הרקל פוארו לצ'יק-פליק, יש בספר הרבה – איך אמרה השרה רגב – התעסקות במערכת המורכבת בין גברים לנשים. פוארו מהגג פה הרבה על אהבה, נאנח ומביט בכוכבים ללא הרף, חוקר את המעורבים על טיב רגשותיהם ומושך מהם מסקנות על דרכו של הלב. גם הסוף של הספר מלווה במין סגירת קצוות חמודה של דמויות המשנה בסגנון "תודה שפתרת את התעלומה מר פוארו, ואגב החלטנו להתחתן!", כך שהטרגדיה הפלילית נגמרת בהפי אנד הוליוודי של אנשים מתנשקים והדודה השמרנית מתעלפת ברקע. מה הפלא שאחרי "רצח באוריינט אקספרס", מזדרזים עכשיו בהוליווד לחדש גם גרסה קולנועית ל"מוות על הנילוס" (בכיכובה של גל גדות זכותה תגן עלינו)? יותר מכל פרקי הסדרה, זה הספר שכאילו נכתב במיוחד לקולנוע. בתור בונוס, זה גם אחד הספרים היותר פמיניסטיים בסדרת פוארו: רוב הדמויות החזקות והמרכזיות בספר הן נשים, ואילו הדמות הראשית לינט (גל גדות כפרה של אימאאא) היא לא רק יפיפייה ועשירה, היא גם אשת עסקים מבריקה וממולחת – הרבה יותר מבעלה הקלולסי, כך מודגש בספר שוב ושוב. וזו לא הצהרה של מה בכך בספר שנכתב ב-1937.
אבל עזבו את הפמיניזם ואת בדיחות המטא על הז'אנר, אלה רק ממתקים למבקרים שרוצים להגיד על כריסטי קצת יותר מאשר "כיף, מותח, תקראו". בסופו של דבר, הספרים של כריסטי לא דורשים הרבה יותר מהמלצת "כיף, מותח, תקראו", כי על הנילוס או באחוזת כפר, במשולש רומנטי או במרובע משפחתי, מדובר פשוט בספרות בלשית מבדרת ומהנה. לא סתם מחדשים אותה שוב ושוב בקולנוע ובהוצאות הספרים, אגתה כריסטי יודעת מה אנחנו רוצים ויודעת איך לתת לנו את זה: על פרוות נמר, בציפורניים צבועות אדום, נגישה ומפתה.
"מוות על הנילוס", אגתה כריסטי. מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת עם עובד, 377 עמודים