לא לגמרי ברור למי מיועד "אנשים כמונו", ספרה החדש של נעה ידלין ("בעלת הבית", "שטוקהולם"). היכרות עם ספריה הקודמים, תבהיר שה"כמונו" הוא השבט הלבן של תל אביב רבתי, מצביעי עבודה-מרצ-פייגלין. אבל ככל שמתקדמים בקריאה בו, מתברר שדווקא הבחירה לתאר שוב את צרותיהם של בני המעמד הנכחד הזה היא פספוס יצירתי.
אסנת ודרור הם זוג נשוי ואמיד עם שתי ילדות צעירות. היא מנהלת ברשת קמעונאית למזון, הוא מפתח תוכנה שמתמקד ברכיב שיסנן לילדים את הפורנו מהמסך. הם התגוררו בצפון הישן, אבל נדחקו משם עקב יוקר המחייה, והסיפור נפתח מיד לאחר המעבר לשכונה שלוש-חמש, המקבילה המדומיינת לשפירא ושכונות דרום תל אביב בואכה בת-ים.
דרור ואסנת, כמו כל זוג צפון תל אביבי טוב, מגיע חדור אמונה כי טוב הלב, פיזור הפלורליזם ומאור הפנים יחצבו להם את הדרך בשכונה החדשה, שעליה הם לא ממש יודעים הרבה. אבל המציאות עושה את שלה במהירות; מישהו מקמט להם את תבת הדואר, ומישהו פותח להם את הביוב בחצר האחורית ממנו משתחררים גדודי ג'וקים ישר לתוך הבית שלהם. הזוגות הצעירים שהם מכירים דרך ה"מסגרות" של הבנות מוטלים בספק מוסרי ואם זה לא מספיק, השכן הצמוד מתגלה כדמות מעורערת ומערערת. כל הצרות האלה לא מפסיקות להעסיק אותם. חיות פרא מאכלסות את השכונה. לא רק ג'וקים, גם כלבי ענק שמגודלים על ידי זוג הורים של חברה מהכיתה של חמוטל בתם, מחביאים אולי אלימות בלסתותיהם. הכל מאיים וזר פתאום. הכל יכול להתפרץ.
בני הזוג מפחדים להיות גסים מדי, רעים מדי, נחרצים מדי. לאורך כל הסיפור הם חוששים לטעות בשיפוט שלהם את המכרים החדשים. אולי מקמטים לכולם את תאי הדואר? אולי עדיף לוותר לשכן שחוסם אותם בטענה שהחנייה באפור היא שלו רק כי ככה הוא רגיל כבר עשרות שנים? ולכו תתחילו לריב או סתם לנחות על השכונה ברגל שמאל. להתחיל מכות על כלום. להזמין משטרה ולהסתבך. הזוג שנמצא רק עשר דקות נסיעה מביתו הקודם פתאום לא יודע היכן הוא.
וזו נקודת החוזק בספר: היכולת של ידלין לתאר באופן עדין את התחבטויות הנפש של גיבוריה, שמובאות בצורה אמינה מאוד. והאמינות הבסיסית שורה על העלילה כולה שמצליחה לשמור את הסיפור יציב לכל אורכו. האמנות הישראלית, שהחלה לעסוק בבורגנות הישראלית פחות או יותר באמצע שנות השמונים עם ספינת הדגל "קרובים קרובים", התקדמה לאחר מכן לקולנוע וליצירות טלוויזיוניות מתוחכמות יותר. "הבורגנים" הייתה אולי הטובה שבהן, וניתן לראות בידלין כמעין ממשיכה של הקו הזה. מין רצון לשמור על הגחלת הלבנה והשבעה של תל אביב וסביבתה.
אבל ההתכנסות של ידלין אל תוך העולם המוכר של אנשים כמו אסנת ודרור מטביע ב"אנשים כמונו" את הפורטרט המוכר ומכמיר הלב של האליטה הישנה והמנותקת. הספר נקרא כמעט מתוך תחושה שהשנה היא שנת אלפיים. כאילו אותן דמויות מ"הבורגנים" עדיין עומדות במטבח ומשחקות ב"כן, אה?", ובאי יכולתם להבין את השינויים הטקטוניים בחברה הישראלית.
כל דבר קטן מקפיץ את דרור ואסנת. אבל האלימות שמופנית כלפיהם היא כה מרומזת ועדינה, יחסית לישראל של 2019, שהקורא כמעט יכול לגחך למולה, לומר להם "זה הכל - פתחו לכם את הביוב? חבטו לכם בתיבת הדואר? סירייסלי?". במציאות שבה ראש ממשלה, שרים וחברי כנסת עברו כל גבול מוטרף, כשהמדינה בוערת מטילים, ומירי צלפים, מאלימות ברחובות ופועלים שנופלים מפיגומים, הייסורים הזעירים שלהם נראים מגוחכים.
כל זה היה מתקבל בשמחה אילו היתה בספר מעט יותר אירוניה, איזושהי הלקאה עצמית של הדמויות, אולי מודעות לעיוורון של הדאגות הפעוטות אל מול החורבן הכללי. המציאות הפוליטית כמעט ולא חודרת אל חיי הזוג ובני המשפחה. שיחת שולחן אחת על גיוס תרומות לכפר פלסטיני שנפגע בשיטפון פותח איזה חלון למציאות הישראלית - והחלון הזה מיד נסגר. במקרה אחר חמוטל, בתם הבכורה של בני הזוג, נחקרת על ידי אסנת בחשד שהבנות בחוג הריקוד עשו חרם על ילדה. שחורה. אבל כיוון שאסור להגיד "שחורה" או "שמנה", אסנת מתפתלת מול הילדה. ישנו גם הניסיון של ההורים להניא את הבת מלקחת ממתקים מהשכן המבוגר, ישראל, שממשיך להציע לה חטיפים בכל מפגש ביניהם. בסוף השיחה, מטיחה הבת בהורים המגמגמים: "מה אתם מפחדים, שהוא יאנוס אותי?". להורים נותר רק להחליף ביניהם מבטים - יאנוס? מהיכן היא מכירה את הביטוי בכלל?
יתכן כי דרך תצוגת הנורמליות הלבנה והמנותקת הזו, שאלה הדאגות החמורות ביותר שלה, ידלין מנסה להצביע על השבט הנכחד הזה, ולסמן את מאובנותו. לגחך עליו. אבל לא ניתן לדלות מן הסיפור ולו רגע אחד של הכרה כזו. איזה בדל של מבט ביקורתי חיצוני. קונטרה אמיתית של העולם שמעבר לגבולות המוניציפליים, משהו. כבר לא מספיק רק להציג את פרוסת החיים הזו, של האנשים האלה. מי ששייך לאוכלוסיה החבולה והנלעגת הזו - יודע את מצבו. וגם הקורא של 2019 מצפה לאיזו אמירה מעמיקה ומשוכללת יותר עליהם, עלינו. וזו, למרבה הצער, לא מגיעה.
"אנשים כמונו", נעה ידלין. הוצאת כנרת זמורה דביר. 288 עמודים