דריה סרנקו היא משוררת, סופרת ופעילה חברתית בת 31 שחיה במוסקבה. לפני כשנתיים היא נשפטה ונאסרה לזמן קצר בעקבות מעורבותה במחאה נגד השחיתות ברוסיה. תקופה קצרה לפני כן היא פרסמה את ספרה הראשון "בנות ומוסדות", שתורגם לאחרונה לעברית. אפשר לראות ביצירתה של סרנקו שילוב אמיץ ויצירתי של פעולה ספרותית ומחאתית, כל אחת מהן משרתת את השנייה.
"בנות ומוסדות" מורכב מקטעים קצרים ואנקדוטליים שמתארים את חיי המשרד של "הבנות" ברוסיה. החל ממערכות היחסים האינטימיות והחונקות לעתים שנרקמות בין בנות המשרד, מגוון של הטרדות מלמעלה ועד משימות שונות ומשונות המונחתות מאותו 'למעלה' עלום, כמו לתעד אירוע בלתי קיים או דווקא לבטל אירוע מתוכנן ולהעמיד פנים שהוא מעולם לא היה אמור להתקיים. התוצאה היא מנגנון מכני, חסר תכלית ומעוות. היחס בין בנות למוסדות, מתערער או מתהפך. הן חפץ מתהלך עם "שובל צבעוני של חוטי חשמל משתרך אחריהן". המוסדות זוכים להאנשה: "מעניין על מה חולמים המוסדות. מי יושב לצד מיטותיהם".
הטכניקה הסיפורית של סרנקו, המקוטעת והכמעט נאלמת תוך כדי משפט, הרהור או תובנה כללית שנמסרת בצמצום, מעבירה היטב את תחושת התלישות החמימה אך המקפיאה של הדמויות. השמות לא רלוונטיים, האישי לא רלוונטי. הדמויות המתוארות מוצגות בשם התואר הכללי "בנות" וגם כשיש התייחסות שמית היא על פי רוב קבוצתית, כמו ספירת מלאי של פריטים זהים ("בהתחלה סבטלנה נתקפה כאבי בטן. אחרי זה לאנה התחילה סחרחורת. קסניה אמרה שהיא לא מרגישה טוב והלכה הביתה. וגם לי כבר התחילה בחילה"). הטשטוש בין הפרטי לקבוצתי גולש אל התודעה היסודית ביותר: "בעיצומה של עבודה גם אנחנו לפעמים לא הצלחנו להבין למי שייכת יד או רגל כלשהי". הגבולות מתמוססים והתוצאה היא דבוקה של פרטים רנדומליים שמשרתים משהו גדול יותר: "יצור בנותי אחד רב זרועות ורב רגליים שהמעסיק עיצב לכדי פקעת חסרת פשר" (עמ' 47).
הדיווח הלקוני של ההתרחשויות הבנאליות כמו של רגעי גודש, סערה ושבירה ("היום אני הולכת להקיא בשירותים ולחוש התעלות") מהדהד שוב ושוב את תחושת האימה השקטה שברקע. מדי פעם השקט נפרם והאחידות היום יומית נפרצת בהרהורים רדיקליים ובפעולות קטנות שמזכירות לנו ולהן את המציאות האחרת, הקיימת אי שם. לפעמים שתי המציאויות גם חודרות זו לזו. כך, למשל, באחת מהמשימות "הבנות" נדרשות להסיר תמונות אישיות בעלות תוכן לא ראוי מהחשבונות האישיים ברשתות החברתיות. במקביל הן נדרשות לשלוח במייל הוכחה מצולמת לכך שתמונתו של ו"ו פוטין שוכפלה ונתלתה בכל חלל משרדי הנגיש למבקרים. בדיעבד התברר שבמקום שבע התמונות הנדרשות נשלחו שמונה. "התמונה השמינית הייתה סלפי שלי בעירום, שצילמתי יום לפני כן במראה של חדר האמבטיה".
באחרית דבר סרנקו משתפת ב"סיפור שקדם ליצירה", ושכלל בין היתר עבודה בשירות המדינה במקביל לפעולות אקטיביסטיות והשתתפות במחאות. היא מצהירה על רצונה להתרחק מהמבט הסטריאוטיפי ולשקף מיתולוגיה של קולקטיביות נשיות, אמביוולנטית ומלאת סתירות. ואכן, סרנקו מיטיבה לשלב בין ההתמוססות האישית לרגעי הפריצה של אותן הבנות מבעד למעטה של המוסדות. אנקדוטה אחרי אנקדוטה, המים יורדים ואיי העצמאות הקטנים מתבררים כגדולים ורחבים הרבה יותר ממה שנראה לעין. יש את אוקסנה, הלסבית שהתפטרה וכתבה רומן, ויש את הבנות שהולכות להפגנות ועוד ועוד. מבעד לערפול הגדול נשמעות ונראות יותר ויותר דעות ופעולות שמעצימות את המתח וגם את האימה, בואכה פיצוץ. לקראת הסוף הסכר נפרם וכמעט נפרץ. "אין לנו כוח ללדת לכם אנשים חדשים, את צבא הבנות החדש, הסותם בגופו את תהומותיכם המתרחבות עד היפרדות תפרים. חפשו לכם טיפשות אחרות.. אנחנו הבנות האחרונות" (עמ' 55).
"בנות ומוסדות" מצטיין באסתטיקה קודרת-שובבה עם איורים/צילומים על הכריכה של יער בנבנשתי (שמשתלבים באופן די קומי-מבהיל עם הלוגו של ההוצאה) ואיורים צבעוניים משולבים בדפי הספר של קסניה צ'רייבה. בסוף הספר צ'רייבה כותבת שהמטרה הייתה להעביר "מין שילוב בין משהו דמוי פולחנים יווניים לבין סייברפאנק".
האיורים הנפלאים של צ'רייבה ממחישים כמובן קודם כל את חייהן של הגיבורות, אך במבט סמלי ורחב יותר גם את מה שנעדר מחייהן: חוויות אסתטיות, או ליתר דיוק חוש אסתטי. ג'ורג' אורוול וחנה ארנדט כבר הדגישו שוב ושוב שהרוע אינו מה שאנו חושבים שהוא - אכזריות, ניצול של כוח, טרור. כל אלו הם אולי תוצאות או אמצעים. הרוע העמוק מתחיל ביעילות המתוכנתת והמונוטונית. וההשלכות של המונוטוניות של הרוע מיתרגמות לנטרולו של אחד הכשרים הבסיסיים והחיוניים: היכולת לחיות "יופי". ג'יימס הילמן מתאר היטב בספרו "מחשבת הלב ונשמת העולם" איך "הפורמליזם הביורוקרטי, מתן השירות היומיומי האפרורי, הסטנדרטי, המשעמם, הדקדוק בפרטים, ההכללות, החדגוניות", כל אלו מובילים לחיים נטולי אסתטיקה. "כאשר אנחנו קהי–חושים, משועממים, רדומים, התחושות העגמומיות הללו הן תגובותיו של הלב". "בנות ומוסדות" ממחיש באופן מצמרר הן את הקהות והן את פוטנציאל היופי שכמעט ולא מצליח להתגשם.
"בנות ומוסדות", דריה סרנקו | תרגום: אירית ויינברג | הוצאת לוקוס | 70 עמודים | מחיר: 79 שקלים חדשים