7 הספרים שאתם חייבים לקרוא באוגוסט

תל אביב נואר – אנתולוגיה בעריכת אתגר קרת ואסף גברון (כנרת-זמורה-ביתן)

עברו 20 שנה מאז שאנתולוגיות של סיפורים קצרים היו דבר חם אצלנו. אחר כך כמה אנשים נכנסו לחדר והחליטו שסיפורים קצרים לא מעניינים יותר, ואתגר קרת נשאר לסחוב לבד את הז'אנר. אבל זה היה בעבר. עכשיו "תל אביב נואר" מדלגת בקלילות על העניינים האלה, ומעמידה רשימה של כל השמות הנכונים: אתגר קרת ואסף גברון בקונטרול, עם סיפורים חדשים של מתן חרמוני, שמעון אדף, ג'וליה פרמנטו, אלכס אפשטיין ועוד, ואפיל בינלאומי של סדרת "ערי הנואר", שכבר הרימה אנתולוגיות כאלה בניו-יורק, לונדון, טוקיו ופריז.

ואם אין לכם כח לקרוא: תקראו רק סיפור אחד ותדברו עליו במקרה הצורך. זה היופי בסיפורים קצרים.

ניצבת / א.ב. יהושע (הספריה חדשה)

זה ככל הנראה הרגע הגרוע ביותר אי פעם להוציא בו ספר עברי מאז השואה: סטימצקי בחצי פעילות, תספורת וקיצוצים על ראש המו"לים כולם, חצי מדינה בחו"ל והשאר עסוקים במלחמה. הרבה ספרים הוקפאו עד שיהיה שלום, אבל בספריה החדשה החליטו להפציץ בחזרה עם התותחים הכבדים. העלילה של ספרו החדש של יהושע מספרת על נבלנית ישראלית החיה בהולנד, שמגיעה לישראל לשמור על הבית של אמה, מתערבבת בתעשיית הסרטים הישראלית כניצבת, ואיך לא, מתעמתת עם עברה. בהוצאה מתכוונים לתת ליהושע את החודש הקרוב לבדו באור הזרקורים, ואז לשלוף את השפן הבא: ספר חדש של דוד גרוסמן. פרטים בהמשך.

ואם אין לכם כח לקרוא: תגידו שיהושע כותב מנקודת מבט נשית בצורה מאוד מרשימה.

אני באה משם / אמה רייס (זיקית)

וכשכל ההוצאות נאנקות תחת התספורת של סטימצקי והעתיד המפוקפק שלה, ב"זיקית" העסקים כרגיל: הוצאת הבוטיק הקטנה והאיכותית הזאת לא בנתה על סטימצקי מלכתחילה, ואת הספרים שלה אפשר למצוא רק בחנויות פרטיות, שם היא בנתה קהל קוראים עקבי ומשקיען. בקהל הזה יש לא מעט קוראות מהורהרות ונוגות שמחפשות כותבות מהורהרות ונוגות, והן יקראו הקיץ את אמה רייס – ציירת קולומביאנית שכתבה רומן מכתבים שמגולל את ילדותה במנזר קתולי.

ואם אין לכם כח לקרוא: תגידו שהתרגום מעולה.

גברת ורבורג / עירית לינור (אחוזת בית)

אז אתם חושבים שעירית לינור היא שמרנית, ניאו קונסרבטיבית , אשכנזית, אליטיסטית, הומופובית אורתודוכסית? יופי, תכתבו מכתב תלונה לגל"צ, ותנו לנו לקרוא בשקט את הספר החדש שלה כי ספרי בנות היא כותבת נהדר. כולם לוזרים ב"גברת ורבורג" – הגיבורה, בעלה, המאהב שלה, אהוב נעוריה, אחיה, אבא שלה, השתיים-שלוש נשים האחרות שעוברות בפריים לפעמים – כולם מרגיזים ודוחים ולא ראויים לאהבה, אבל איכשהו, כיף בחברתם בכל זאת, ואיכשהו זה אפילו מרגיש טיפה רומנטי בסוף.

ואם אין לכם כח לקרוא: תגידו שבניגוד ל"שירת הסירנה", פה אין אפילו את הבחור הטוב שאת כן רוצה בסוף.

הודו – יומן דרכים / עזריאל קרליבך (כתר)

עזריאל קרליבך היה בהודו שלושה שבועות, וזה היה לפני שישים שנה, כשעוד כתבו בעברית "הדו". ובכל זאת הוא היטיב לראות אותה יותר משני דורות של סטלנים שחרשו אותה מאז. זה לא ספר עיון ולא רומן, אלא יצירה עיתונאית, מהסוג שכמעט ואין בישראל, וגם כשיש, קשה להשיג: בשנים האחרונות עותקים ישנים ומרופטים של "הודו" התגלגלו רק בכמה חנויות יד שניה ובספריות. עכשיו הוא זוכה סוף סוף להוצאה מחודשת עם פונט בגודל הגיוני והקדמה של צור שיזף. כשמישהו שאתם אוהבים נוסע להודו, תקנו לו עותק אחד מתנה, ועוד אחד לעצמכם.

ואם אין לכם כח לקרוא: תגידו שהפרק על יהדות קוצ'ין שבר לכם את הלב.

במערב אין כל חדש / אריך מריה רמרק (כנרת-זמורה-ביתן)

השנה מלאו מאה שנים למלחמת העולם הראשונה, ובחו"ל המדפים קיבלו בטן מכובד ספרי העיון, הפרוזה והעיתונות שיצאו לאור לכבוד יום ההולדת המשונה הזה, שמרחיק פתאום אירוע שעד לא מזמן נראה שהוא רק מעט מעבר להישג ידנו. בישראל יצאה לאור רק ההוצאה המחודשת הזו, של "במערב אין כל חדש". ואולי אנחנו לא צריכים תזכורת לזה בימים האלו, אבל אין ספר טוב מזה כדי להבין איזה חללים פוערת מלחמה בגוף ובנפש, ובעיקר בחברה שנלחמת אותה.

ואם אין לכם כח לקרוא: תגידו בייאוש, "כאילו לא עברו מאה שנה. לא השתנה כלום".

NW / זיידי סמית (כנרת-זמורה-ביתן)

בישראל הפסיקו להתרגש מזיידי סמית פחות או יותר אחרי "שיניים לבנות"; הבריטים עדיין עוקבים אחרי כל ציוץ שלה. NW הם ראשי התיבות של North West, לא הבת של קניה וקים אלא הרובע בלונדון, והוא הגרסה של סמית לכאן ולעכשיו, לתקופה בה כולם מדברים על נדל"ן ונאחזים בו, והמעמד החברתי קובע את היחסים האנושיים. אנגלופילים ייהנו ממנו, כמובן, וגם סתם אוהבי ריאליזם עם בטן רכה.

ואם אין לכם כח לקרוא: תגידו שזה מדהים, כמה שהחברה הבריטית מעמדית.