במשך שנים ניסיתי להסתיר את השורה הזו מקורות החיים שלי. לכתוב "צבא" בלי לפרט, להתעלם באלגנטיות מהתקופה הארורה ולדלג מעל זה כששאלו אותי מה עשיתי במשך שש שנים בחיל האוויר. אם כבר דיברתי על זה הקפדתי להסביר ש"זו הייתה החלטה משותפת". ניסיתי בכוח לראות את החיובי בכך שהדיחו אותי ממשרה שביצעתי כקצינה בטייסת יוקרתית בחיל האוויר, אבל כמה שלא ניסיתי לצפות את זה באופטימיות, זה תמיד חזר להיות הכישלון ההוא שנמשך עשרה חודשים, כנראה הגרועים בחיי.
שתי תמונות עולות בראשי כשאני נזכרת בהדחה הכואבת. הראשונה – בקריה. שולחן דיונים גדול וסביבו קצינים וקצינות שבחנו את תפקודי המקצועי לעומק, החדר חשוך (אבל אולי בעצם לא, וזה הרגש הכבד שמתערבב בזיכרון?) וכולם אומרים לי, ואחד לשני בדרכים שונות - שאני פשוט כישלון. כמעט הכל לא עבד. לא מקצועית, לא חברתית, לא פיקודית. בומים בבטן ותחושה שאני מתכווצת בכיסא ולא יודעת איך להגיב ולהגן על עצמי. בתמונה השנייה אני נזכרת במפקד הטייסת מבשר לי בחגיגיות שהחליט שאעזוב. באותו רגע העלבון התערבב עם הקלה עצומה, אבל לא מספיקה כדי לכסות על תחושת הבושה והכישלון.
"אל תפחד לטעות. אין דבר כזה" / מיילס דיוויס
להודות בכישלון זה לא פשוט. כולנו עסוקים בעצמנו ללא הפסקה (דור ה-Y , נרקיסיזם וזה) באיך הפרופיל שלנו נראה ברשתות החברתיות, מה הם "ערכי המותג" שלנו, מה היתרון היחסי שלנו ביחס לאחרים וכמובן עורכים השוואות של הישגים בחיים עם חברינו, שחלקם תמיד נראו לנו הרבה יותר מוצלחים מאיתנו. אנחנו משקיעים חלק נכבד מזמננו הפנוי בלספר לכולם כמה החיים שלנו מהממים ונטולי רבב. מעלים לאינסטגרם תמונות מפולטרות עם האשטאג "הפינס", מצטלמים בערב עם חיוך שובב וקוקטייל מעוצב, מחייכים למצלמה בעבודתנו המגניבה ונראים מצחקקים עם החברים, ועם הילדים, ועם מי שלא יהיה. והיי! ומי ידע שהתור בסופר יכול להיות כזה פוטוגני. תראו אילו חיים מוצלחים הצלחנו לארגן לעצמנו. ואנחנו מספרים את זה לכם, ומספרים לא פחות גם לעצמנו – כמה טוב לנו ואנחנו על הגל. ליבינג דה דרים.
"כישלון הוא סמל ללוזרים. אף אחד לא מתרברב בפני חבריו שבנו נזרק מהלימודים או שהסטארט-אפ שלו נכשל. כישלון הוא דבר שצריך להתחמק ממנו, לנסות לשכוח ולעשות הכל כדי שהוא לא יחזור", כותב גרג סאטל במאמר שפרסם ב"פורבס". ויקיפדיה מגדירה כישלון כ"מצב שבו לא מומשה מטרה מסוימת, רצויה או מכוונת, שנקבעה לאדם או שהאדם קבע לעצמו. ניתן לראות בכישלון מצב מנוגד להצלחה". אם תעשו גוגל על המילה "כישלון", רוב התוצאות יובילו אתכם להסתכלות חיובית על כישלון. להפוך אותו להצלחה, להוקיר אותו ולחבק אותו. "רק מי שמעז להיכשל בגדול יוכל להצליח בגדול", אמר רוברט קנדי, אח של, שכנראה לא נכשל מספיק כי כנראה שגם על שמו תצטרכו לעשות גוגל כדי להבין מה הוא עשה בחייו.
"הדרך להצליח היא להכפיל את שיעור הכישלון שלך" / תומאס ווטסון
אז אנחנו מנסים להתרחק מהכישלונות אבל יודעים, אחרי הכל, שהם הם החיים עצמם. החיים שמורכבים גם מעייפות, עצבנות, חרדות, דיכאון וסבל – שיכולים להיתפס אצל חלקנו ככישלון. אבל את החיים האלה אנחנו לא נעז להעלות לפייסבוק. לא תהיה שם תמונה לא מחמיאה שלנו ולא נספר על יום ממש גרוע בעבודה. זה מערער מידי.
"לפעמים אני אומרת לעצמי – מזל שלא היו לי הרבה כישלונות, כי זה היה הורג אותי. הייתי כל כך שברירית כשהייתי קטנה ואני זוכרת את הילדות שלי לפי הטראומות", מספרת אלקס ריף, אחת המשתתפות בערב סיפורי כישלונות, "Fuckup Nights", שנערך לפני מספר שבועות בתל-אביב, בשיחת טלפון שתוך שנייה נשמעה כמו סשן אצל הפסיכולוג. "הם נחקקו בי. המקרים הקשים, הסירובים, הדחיות, הבדידות. באמת היה לי מאוד קשה להאמין בעצמי". ריף בסך-הכל בת שלושים אבל מחזיקה רשימת הישגים מרשימה בהחלט. "למה עשיתי כל כך הרבה דברים מגוונים בחיים? כדי להוכיח שאני יכולה. מתוך חוסר הביטחון והחשש שלא אצליח – הלכתי וניסיתי. זה ממש לא ממקום של חוזק".
היא עלתה לבמה של "Fuckup Nights" יפיפייה וכריזמטית, אכן שברירית אבל גם מאוד עוצמתית, וסיפרה לקהל הצמא על איך לא קיבלו אותה ל"כוכב נולד". תשמרו את הגיחוך, כי באותן שנים זו הייתה טרגדיה אמיתית, וריף שחלמה להתקבל לריאליטי האהוד נאלצה לחזור לביתה עם חור בלב ותחושת כישלון מהדהדת, שלא תהיה הנינט הבאה. "התביישתי בסיפור, התביישתי שהלכתי והתביישתי שלא קיבלו אותי. זו הייתה תקופה בה הקפתי את עצמי באנשים שלא מאמינים בי וכל הסביבה שלי אמרה לי שזו טעות שאני רוצה להיות זמרת. מתישהו היה נראה לי שהם צודקים, ואין לי את זה".
"תן לי את הבחור הצעיר שיש לו מספיק שכל כדי לעשות מעצמו צחוק" / רוברט לואי סטיבנסון
"בינואר 2016 החלה לפעול בישראל תנועת Fuckup Nights העולמית, שמטרתה ליצור שיח בריא על כישלון והצלחה באקו-סיסטם המקומי", מספרת ליאורה גולומב, מי שהרימה את המיזם בארץ ומובילה אותו ביחד עם שני צוותים, בצורה מעוררת השראה. "הקונספט פשוט. אנחנו מארגנים אירועים חודשיים בהם יזמים, פוליטיקאים, אנשי תרבות, בידור ועסקים חולקים עם הקהל את סיפור הכישלון האישי שלהם. יש להם תשע דקות, עשר שקופיות ושלוש שאלות מהקהל כדי להעביר את המסר שלהם".
גולומב מספרת שהכל החל ב-2012 במקסיקו. "התנועה הוקמה לאחר שיחה בין חמישה חברים במקסיקו, שהרגישו צורך להשתחרר מהסטיגמה שאופפת את המילה 'כישלון'. כקולגות בתחום היזמות, כולם האמינו שיש לדבר על כישלון בפומבי, וכעל צעד חיובי שכולם חייבים לעבור בדרך להצלחה".
האירועים מאורגנים בהתנדבות מלאה וגולומב והצוות לא מרוויחים משכורת על השעות הרבות שהם תורמים, עבורנו, אחרי הכל. "הקהילה הישראלית נוצרה על ידי מתנדבים שמאמינים ברעיון ומבינים את הערך הגלום בכישלון. לארגון אין כל מניע כלכלי ואנו פועלים ללא מטרת רווח. המתנדבים מגיעים מעולמות שונים וכל אחד מביא ערך מוסף משלו לצוות", היא מוסיפה.
בינתיים מי שעלו לבמה של "FuckUp Nights" הם קובי אריאלי, גדי וילצ'רסקי, טל סולומון, יובל המבולבל ועוד סטארטאפיסטים שבינתיים הרוויחו מיליונים, אנשים שעשו הסבה מקצועית וקמים היום כל בוקר עם חיוך, וגם חברי כנסת כמו יוסי יונה. אירועי הכישלון הפכו להצלחה. מסחררת. "האירועים של 'פאק אפ' מתקיימים ביותר מ-160 ערים ב-53 ברחבי העולם. הם מתקיימים בבירות, בסיליקון ואלי, בניו-יורק ובסידני. וגם בתל-אביב וירושלים, שם מתקיימים האירועים בשיתוף הארגונים UPLINK בתל אביב וסיפטק ופרזנטס בירושלים, הפועלים גם לחיזוקה וקידומה של הקהילה הירושלמית", מספר אסף קזקוב, חבר הצוות.
ההערכות הן כי בשנה החולפת השתתפו למעלה מ-200 אלף איש באירועי FuckUp Nights ברחבי העולם, ויותר מ-2,150 דוברות ודוברים חלקו את סיפורי הכישלון שלהם עם הקהל ברחבי העולם. "מאז שהתחלנו את הפעילות בישראל, עשרות ארגונים וחברות פנו אלינו כדי לקיים אירועים דומים פנים-אירגוניים - כדי לעסוק בכישלונות והחשיבות שבלמידה מהם. אנחנו פועלים עם יזמים ואנשי רוח מובילים על מנת לערוך שיח כן, בו טעויות הופכות לשיעורים עבור הדור שמבין שכישלון הוא חלק מכל מסע", מוסיפה גולומב.
"התהילה הגדולה ביותר שלנו אינה להימנע מנפילה, אלא להתרומם אחרי כל נפילה" / קונפוציוס
"יש בזה משהו מדהים ונורא משחרר. הכישלון ב'כוכב נולד' הוא שהביא אותי לאיפה שאני היום. הוא מה שבסופו של דבר גרם לי ליצור ליין של ערבי שירת הגירה ועוד פרויקטים, ולהבין שאני לא רק זמרת. אני שילוב בין כתיבה ושירה ואקטיביזם חברתי. אני עובדת היום על ספר שירה, על ליין של ערבי טוסובקה - אמנים יוצאי ברית-המועצות מספרים בשירה, מוזיקה וספוקן וורד את חווית ההגירה שלהם. אני כותבת תסריט על משפחה רוסית, מארגנת עם 'הבריגדה התרבותית' את אליפות הדורק הארצית ואת פסטיבל אודסה, ו-כן, אני גם שרה", מספרת ריף לקראת סוף שיחתנו.
ועדיין, אני מרגישה שהמושג "כישלון" לא עבר לצד של הביטויים החיוביים אצלי בראש, בלב. אני תוהה עם אלקס אם הכישלונות שלנו הם משהו שאנחנו מגדירות או החברה, ומתי אנחנו מחליטות שזו בעצם הצלחה. "שמעי, זה לא משנה. זה מה שאת מרגישה. את יכולה להגיד לעצמך עד מחר שלא נכשלת, אבל הרגש... זה מה שמשפיע. לא הייתי נאבקת עם התחושה, אבל כן הייתי רוצה לקצר את הזמן".
ואולי כאן טמונה הבנה מרעננת. משך הזמן שאנחנו שם, בתוך הבאסה, חוסר הביטחון ותחושת חוסר הערך. "הקסם הוא לא לא להיכשל - אלא להיכשל כמה שיותר מהר", אומרת גולומב. "נכשלת? תקומי. החיים רצופים כישלונות. אנחנו כל הזמן מצליחים, נכשלים. אבל צריך כל הזמן לזרוק חכות ולדעת שלא הכל יצליח. ברגע שזה נהיה מנגנון אז הרבה יותר קל ויש הרבה יותר עשייה. הייתי אומרת שכישלון זה לא משהו שאפשר להימנע ממנו אבל כשזה קורה, את פשוט צריכה להמשיך. אולי זה קצת קלישאתי, אבל אנחנו יכולות לצמוח מכל כישלון ולא לתת לו להכריע אותנו או להגדיר אותנו".
אירועי "FuckUp Nights" הבאים יתקיימו בתל אביב, 23.1, 19:30 (עם המדליסטית האולימפית לוריס עפארה והקומיקאי יוסי גבני - אזלו הכרטיסים); ובירושלים, 24.1, 19:30 (עם ראובן אברג'יל ממייסדי הפנתרים השחורים והאחיות ג'משיד - לכרטיסים).