פגישה עם דור ההמשך
את הכתב הצעיר והסימפתי פגשתי אי‑שם בגרמניה, בעיר אוניברסיטאית נודעת, עריסת התרבות המערבית. הוא נשלח על‑ידי המדור האמנותי של תחנת‑רדיו גדולה - ובאמת לא חשוב כעת איזו מהן. הצעיר היה מאוד מאופק, מאוד מנומס ומאוד עצבני. הוא הניח על ברכיו דף נייר, שעליו רשם מראש את שאלותיו משדה האמנות והתרבות, ובידיים רוטטות לחץ על כפתורי הרשמקול הקטן שלו:
"שאלתי הראשונה, אדוני, האם האירועים האחרונים השפיעו על עבודתך הספרותית הסדירה?"
"אילו אירועים?"
"האחרונים..."
הצעיר השפיל את עיניו ושתק. גם אני שתקתי.
"אני מתכוון", רחש הצעיר לבסוף, "אני מתכוון לעניינים בלבנון".
"אילו עניינים?"
"העניינים שם..."
השיחה התקיימה בתקופת סאברה ושאתילה. אז שוב שתקנו קצת. הכתב נראה כבן עשרים ומשהו, דור חופשי, שנולד תריסר שנים אחרי מיגור הנאציזם בארצו.
"תסלח לי", פניתי אליו, "אתה מראיין אותי בענייני ספרות, אם אינני טועה".
"בהחלט, אדוני, ביום שישי בשמונה ושלושים ישודר".
"אם כן, בוא נדבר על ספרים, על השירה העברית החדשה".
"בבקשה, לי זה לא משנה", הסכים הצעיר ושאל: "האם הופיעו אצלכם שירים על האירועים הללו?"
"אילו אירועים?"
"במחנות הפליטים..."
מבטו שוב בורח, אצבעותיו לופתות את המיקרופון בשבץ:
"בנוגע לטבח", הוא מוסיף בקול צרוד, "המאסקר".
הוא פולט "מאסקר" כשנחיריו מתרחבים, כאילו טעם מעדנים.
"'המאסקר' של נשים וילדים פלסטינים".
"אני שואל לזהות המרצחים, מי הם?"
הכתב הצעיר החריש, עיניו זגוגיות.
"שאלתי אותך, מי ביצע את הרצח ההמוני במחנות הפליטים, מי?"
הכתב אינו עונה.
"אני שואל בפעם האחרונה, מי הם המרצחים של נשים וילדים, מי הם?"
אין תגובה. אני מסתכל במראיין שלי, בחור בעל קלסתר‑פנים הגון, בחור מסודר מבית טוב בלי‑צל‑של‑ספק.
"היה 'מאסקר' מגואל בדם", הוא מפטיר, "'מאסקר' מחריד".
"מי ביצע אותו?"
הוא מדפדף בניירותיו בידיים רועדות ואינו עונה.
"זה היה מעשה של נקמנות שפלה", הוא ממלמל, "'המאסקר' האיום הזה..."
"נקמנות שפלה של מי?"
סלילי הרשמקול מסתובבים ברשרוש חרישי. שפתיו של הכתב הצעיר מצטמצמות לקו צר אחד. אני זוכר את השפתיים הלחוצות האלה עוד מנעורי.
"ידידי הצעיר", אומר אנוכי, "הנני מסרב להתראיין איתך, כל עוד אינך אומר לי, מי ביצע את הטבח במחנות הפליטים?"
הכתב מזיע, סובל ושותק. הסיגרייה השלישית מרצדת בין אצבעותיו.
"זה עוד לא ברור", הוא אומר בקול עלה נידף, "היתה אצלכם חקירה ממשלתית נגד בגין בעניין 'המאסקר'. ראיתי גם צילומים מן התערוכה באומות המאוחדות: בתל‑אביב הפגינו מאות אלפים נגד 'המאסקר' של בגין עם שלטים, שהוא ושרון רוצחים כמו היטלר. היה כתוב באנגלית".
הצעיר נושם בכבדות, פניו סמוקות.
"אתה שומע מה שאתה מדבר?" יוצא אני מכלי, "שמעת אי‑פעם על הפגנות המוניות נגד היטלר? שמעת אי‑פעם, שהוא הורה לערוך חקירה נגד עצמו וממשלתו תחת לחץ דעת‑הקהל? נכון, היתה מצידנו הזנחה חמורה, קלות‑דעת שלא תסולח, אבל האחראים לה יבואו על עונשם. האינך רואה, שמה שהתרחש בישראל היום זה לא פאשיזם כמו שאתה רומז, אלא ההיפך הגמור מזה, דמוקרטיה במובן הנעלה ביותר של המלה".
על שפתיו של הכתב מופיע חיוך סרקסטי, הוא שואף עמוק מבדל הסיגרייה שלו:
"שרון הודה בפרלמנט שלכם, שהוא תמך ב'מאסקר'".
"מנין אתה לוקח את זה?"
"מסיקור הטלוויזיה על אודות 'המאסקר', אדוני".
"ידידי הטוב", אני מתאפק ופונה אל הכתב, "נגיד, שאריק שרון מוצא סיפוק עילאי דווקא ברציחת נשים וילדים, האם לדעתך פוליטיקאי משופשף שכמוהו יקום ויכריז על כך מעל בימת הכנסת מול סוללות הטלוויזיה הזרות?"
הכתב מפרפר, כל מאודו אומר מאסקר.
"אתם הארתם בשבילם את המחנות מלמעלה".
"בשביל מי?"
"בשביל מבצעי 'המאסקר'".
אני מרגיש שהדם זורם לראשי:
"תגיד פעם 'פאלאנגות נוצריות', לכל הרוחות והשדים!..."
הכתב מחוויר ושותק. לא רוצה להגיד פאלאנגות, לא רוצה לומר נוצריות. שפתיו צרות וישרות, נטולות‑דם.
"אני לא אנטישמי, אדוני", הוא מסביר לבסוף, "אני דווקא מחבב יהודים. אני מבקש מן‑הסתם לתהות על עמדתך כסופר ישראלי בקשר ל'מאסקר' שערכתם..."
"זאת אומרת בכל‑זאת אנחנו ערכנו את הטבח?"
לפני ימים אחדים בלבד נתקלתי בתחתית עיתוני‑אירופה בשלוש שורות על‑אודות השמדתם השיטתית של מאות אלפי אינדיאנים בגוואטמלה. אם זכרוני אינו מטעני, הרי במדורי הפרפראות צוינה גם חבש, בקשר לטבח השבועי של אלפי כפריים שם או משהו. מספר הפליטים מאפגניסטאן במחנות פאקיסטן עבר בינתיים את השלושה מיליון, אבל אין בכך עניין ציבורי כלשהו...
"אנא", קורא הכתב את מחשבותי, "אל נא באפך, אדוני. אתה חייב להבין את התייחסותי ל'מאסקר': מכם אני מצפה יותר מאשר מעמים אחרים".
"מדוע?"
"מפני שאתם יהודים, אתם עם המוסר, אתם משמשים דוגמה ומופת לכולנו. אתם גם מדינה חופשית ודמוקרטית ולא דיקטטורה צבאית בזויה כמו השכנות שלכם".
"בראוו", אני פורץ, "כביר! לפי הנוסחה הצבועה שלכם, ידידי, מדינת ישראל המוסרית והדמוקרטית מושמצת עד חורמה בתקשורת של המערב, והיא נהפכת למדינה בלתי‑מוסרית וצמאת‑דם בעיני דעת‑הקהל העולמית, בעוד שהדיקטטורות הבזויות וצמאות‑הדם נהנות באותה תקשורת מחסינות מלאה בגלל רמתן המוסרית הירודה, והן מוסיפות להצטייר בעיני אותה דעת‑קהל עצמה כמדינות מוסריות לאללה, בראוו!"
הכתב ממצמץ:
"את זה לא הבנתי בכלל", הוא מודה ומוסיף, "אבל עם כל הכבוד לך, אדוני, שדווקא אתה, פליט‑השואה לשעבר, תצדיק 'מאסקר' איום שכזה, את הפשע של המאה..."
קמתי ללא הגה, לקחתי את מעילי והלכתי לי. אפילו לא רגזתי על הצעיר הביישן מן המדור האמנותי. אין הוא אלא תופעה שכיחה באמשים אלו על פני כדור‑הארץ. הוא חושב באמת ובתמים, שהוא איננו אנטישמי כלל ועיקר.
"ספר משפחתי" ו"ספר המסעות" יצאו לאור בהוצאות ידיעות אחרונות