אבל רגע, עוד נגיע בהמשך לרטינות על המארגנים, אבל בינתיים נחזור כמה ימים אחורה, עת החלטתי לצאת מאזור הנוחות שלי (כלומר: תל אביב) ולרכוש קצת תרבות גבוהה בחיפה, אצל אחד מהאמנים שהכי מדברים אלי – סלבדור דאלי, הקטלוני הכי מוכשר בכל הזמנים (למען הסר ספק: מסי הוא בכלל ארגנטיני). ראוי לציין שלמרות שדודי הוא צייר מפורסם, מעולם לא הצלחתי להתחבר לעולם האמנות הפלסטית מעבר לשלום-שלום. היוצאים מן הכלל הם רנה מגריט וסלבדור דאלי, שביצירותיהם המורכבות התאהבתי כבר בגיל צעיר. בזמן שקירות חדרי הנעורים של חבריי היו מעוטרים בפוסטרים של פמלה אנדרסון או אבי נמני, אצלי היו רפליקות של דאלי. "התמדת הזיכרון" (הציור המפורסם עם השעונים) תלוי על קיר אחד, ובצד השני של החדר "גלגולו של נרקיס". לא ידעתי לנתח את היצירות, רק ידעתי שהן מדהימות בעיני.
בשביל תרבות צריך לשלם, והרבה
רוב המכוניות נכנסו למגרש חול שנמצא מול מרכז הקונגרסים, מרחק הליכה קצר שעובר דרך כביש ללא מעבר חציה או סדרנים, שיעזרו למבקרים להבין לאן הם בכלל צריכים ללכת. אלא שבעיות הארגון לא נעצרו בחניה המאולתרת, והמשיכו למספר תורים שונים ומשונים לקניית/איסוף כרטיסים. חלק מהאנשים שהגיעו למקום היו בהלם (קולני, ישראלי) ממחירי הכרטיסים – 89 שקל למבוגר או 279 שקל למשפחה (2 מבוגרים ו-2 ילדים מתחת לגיל 13). מצד אחד, מחיר לא עממי בכלל – ומצד שני, בשביל תרבות צריך לשלם – והרי זה בטוח יהיה שווה את המחיר כדי לראות את העבודות של הגאון שקישט את חדר נעוריי.
כמה טעיתי. התערוכה אכן מציגה מאות יצירות שונות של המאסטרו, אלא שהרבה מהמיצגים היו בכלל תרשימים מוקדמים של יצירות צבע, כאשר היצירות המוגמרות חסרות. בנוסף, חלק נכבד מהתערוכה הוקדש לתמונות סטילס של דאלי עצמו, אותן צילם אוצר התערוכה.
למזלי הרב, ראיתי כבר בעבר כמה מהיצירות המפורסמות של דאלי במוזיאון ריינה סופיה במדריד וכמובן במוזיאון דאלי בברצלונה – מכיוון שאלה, אפעס, לא מצאו את דרכן להר הכרמל. פלא ששמעתי ילדה שואלת את אבא שלה: "אבל איפה כל הציורים שהראת לי אתמול בגוגל?"
כמו משחק של בית"ר במוזיאון
התערוכה הזאת מתאימה לחלל של מרכז הקונגרסים בערך כמו שמוזיאון ישראל מתאים למשחק כדורגל בין בית"ר ירושלים לבני סכנין. אווירה צפופה, חנוקה על סף הקלסטרופוביה, רועשת ובלתי נגישה בכל המובנים. למעשה, אתר "נגישות ישראל" כבר הספיק לפרסם תלונה על בעיות הנגישות לנכים, שצפויים להחמיץ מפלס שלם של התערוכה – אבל ממילא קשה לי להבין איך מישהו בכסא גלגלים יכול היה להשתלב בצפיפות הזאת מלכתחילה – וכמוהם גם קשישים או סתם אנשים שקשה להם לעמוד על הרגליים זמן ממושך. אפילו במזנון (האימה... האימה...) לא היה מקום לשבת.
נקודות האור של התערוכה עצמה היו העבודות מקטלוג "עלייה" של דאלי, שהוזמן במיוחד בשנת 1968 לרגל חגיגות יום העצמאות ה-20 של מדינת ישראל. בין המיצגים ניתן היה למצוא ליטוגרפיות רבות של לוחמי צה"ל, שחרור הכותל ועוד יצירות ריאליסטיות (יחסית לדאלי), כולל אפילו דיוקן של דוד בן גוריון בזמן הכרזת העצמאות.
אך הטור-דה-פורס האמיתי של התערוכה הם כמובן פסלי הענק של דאלי, גם מכיוון שהם באמת הצליחו להדהים את כל הנוכחים (מילדים קטנים ועד תשושי נפש), וגם מכיוון שלמרות הצפיפות הנוראה ניתן היה להתרשם מהם מכל הזוויות בשל גודלם.