למקהלת הקוזאקים הנגזלים הצטרף בשבוע שעבר חבר חדש - "מנפץ המיתוסים" המהולל, חבר הכנסת ד"ר נחמן שי. בדיון שנערך בערוץ הכנסת על השינוי בחלוקת תקציבי התרבות שרוצה לקדם השרה רגב, הודיע חבר הכנסת חגיגית כי "ההצגות שנעשות בתיאטראות בתל אביב מועלות גם בפריפריה וגם תושבי הפריפריה נהנים מהן". לפיכך, הסביר שי, אין צורך להפנות תקציבי תרבות ייחודיים למקומות שאינם תל אביב. הוא הרגיש צורך מיוחד לעשות מעשה סוקרטי למהדרין ולהאיר את עינינו החשוכות סביב הסכנה האמיתית. הסכנה שתקציבי התרבות יחולקו באופן שוויוני בין מוסדות חינוך ותרבות במרכז הארץ לבין מוסדות החינוך והתרבות הממוקמים בפריפריה החברתית והכלכלית של מדינת ישראל.
שוויון הוא עקרון מפחיד. המחשבה של קבוצת הכוח ההיסטורית במדינת ישראל שיום אחד לא יזדקקו לשירותיה השנויים במחלוקת ,או שחלילה תצמח תחת אפה אליטה יצירתית אחרת שתקרא תיגר על עליונותה ושלטונה פשוט בלתי נסבלת בעיני הדוברים המובהקים שלה. אותם דוברים שאת האג'נדה האמיתית שלהם לא התביישו לחשוף בבחירות ולאחר מכן עם אמירות לא ראויות על נשיקות, השתטחות וכיתות רגליים. המחשבה שהם יאלצו לחלוק תקציבים באופן משותף עם ציבור שונה מהם, אותו ציבור שדאגו לשמר אותו כמוחלש במשך שנים, מעוררת אותם לחרוג ממחוזות הפאסיב-אגרסיב המרומז, המתנשא או המתעלם ולעבור למתקפה של ממש שמוציאה מהם אמירות ישירות ובוטות הנושאות גם אופי גזעני.
מבלי לבטל את חשיבותם של תל אביב, של האליטות ושל הישגי שני אלו, שי מעלה טענה מופרכת לפיה מחזה שנכתב על ידי מחזאית כמו עדנה מזי"א הוא המטען התרבותי המתחייב שיש לצרוך באופקים, בערערה או בשלומי. האם ייתכן שלרגע לא עצר חבר הכנסת ושאל את עצמו האם התכנים הללו הוכיחו את עצמם, מה הם משדרים עבור נער או נערה בפריפריה, האם הם מדברים אל מי שמחויב לצפות בהם במסגרת בית-ספרית?
שובו של כישלון כור ההיתוך
בדיוק בגלל ההדרה התרבותית הזאת שנכפתה על נוער בשדרות קמו להקות רוק היסטוריות כמו "כנסיית השכל", "טאנארא" ו"טיפקס" ששינו את פני התרבות במדינת ישראל לפני שני עשורים. לא מתוך האהבה הרבה שהורעפה עליהם מכיוון תל אביב, כמו מתוך ההבנה שאת סיפוריה של שדרות ושל מקומות אחרים במדינת ישראל יכולים לספר רק אותן ואותם צעירות וצעירים שגדלו שם. החברה הישראלית הוכיחה שהיא צמאה לתרבות שצמחה מהפריפריה. אפילו תל אביב השתנתה בעקבות הבשורה התרבותית והפוליטית שנוצרה מאה קילומטרים ממנה.
דבריו של נחמן שי מעידים על המשבר הגדול ואולי אף על אובדן הדרך של האליטות ההיסטוריות. מרכולתן התרבותית והפוליטית, המתוקצבת – סמלית וכספית - איבדה את הקשר שלה עם חלקים רבים בחברה הישראלית, ואם לשפוט על פי דבריו של שי, גם את בוחן המציאות שלה. התיאטראות הגדולים ומוסדות התרבות התל אביביים כבר אינם מהווים מקור סמכות בלעדי עבור יוצרים צעירים בפריפריה. אלה צומחים ופועלים לא בזכות המוסדות הרשמיים במרכז, אלא למרות אותם המוסדות. הם לא צריכים את גילה אלמגור ונחמן שי שינחו אותם כיצד ליצור, אבל הם כן צריכים חלק שווה בתקציב על מנת ליצור.
עוד בנושא ב-mako תרבות:
הרוח הכללית העולה מדבריו של שי מצביעה על המצוקה האמיתית של האליטות ההיסטוריות. הן מסתכלות על תרבות בעיניים אנכרוניסטיות. הן קוראות לזה "ישראליות" ו"כור היתוך" כשבעצם אלו מילים מכובסת לרצון שלהן להשליט את מה שנחשב בעבורן כ"תרבותי" על כולנו. זו גישה שכשלה כבר בשנות החמישים: במקום לייצר ישראליות אינטגרטיבית המשלבת גם את תל אביב וגם פריפריה באופן שוויוני, הם מתעקשים, בטיעונים של איכות או דמוגרפיה (וכשאלו כושלים - פשוט בגזענות אירופית בוטה וישירה) לדבוק באותה נוסחה אלימה של כפייה תרבותית שכשלה, נכשלת ותיכשל פעם אחר פעם.
כפי שהיטיב לתאר זאת חברי לתנועה, המשורר רועי חסן, מתעורר אצלי חשד קל שאולי תרבות, חינוך והדיון בהם הם שוב הזדמנות פז עבור נציגי האליטות הוותיקות לשקם את יכולתן להשליט אג'נדה תרבותית ופוליטית. על גבה של מירי רגב - או חמור מכך, על גבה של הפריפריה הישראלית - מנסות אותן האליטות להציל את כוח ההרתעה שלהן ולכפות על הפריפריה רלוונטיות מדומיינת ומלאכותית. אולי כדאי שבמקום זאת, יואילו אלו לזוז הצידה ולפנות מקום לקול החדש, הרענן והמבורך שבפתח – עכשיו תורנו.
