במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב עומד בימים אלה מתחם שאין כמותו בארץ. בית חולים שדה x הוקם על פי חזונה המדוקדק של האמנית איה בן רון ואף הפך להצלחה מסחררת, כמה שנים אחורה, בביאנלה בוונציה. הספק-תערוכה ספק-מוסד הזה לא מטפל במחלות במובן המסורתי של המילה, אלא ברעות חולות חברתיות: אלימות במשפחה, שנאת טרנסג'נדרים, שנאת זרים וחטיפת ילדי תימן. בית החולים - חלל לבן, סטרילי ונקי להחריד - מציע חוויה אינטראקטיבית יוצאת דופן ומטלטלת, שמציעה תהליך התבוננות עצמית וסביבתית דו- כיווני: המבקר יגלה שיש מי שדואג לו, ובו בזמן יידרש לפתח אמפתיה כלפי אחרים. הוא יבין שהוא חשוב, וגם יידרש להבין שהוא לא היחיד שחשוב. הוא יזכה בהזדמנות להכיר בפגיעה שחווה, אבל בלי להתחמק מעימות עם הפעמים שבהן הוא היה הצד הפוגע.
בן רון גיבשה את הזהות שלה כאמנית בשלב מוקדם של חייה, במסגרת לימודיה בלונדון. כשנחשפה לאוסף אמנות מרהיב שדיבר בשפה שהיא הבינה, שפה שעושה קישורים בין עולם האמנות לעולם הרפואה. "זו הייתה קרקע מאוד טובה בשביל לגבש ולנסח את הכיוון שאני עוסקת בו מאז שהתחלתי לעסוק באמנות", היא אומרת בראיון ל-mako. "לעבודות שלי יש מעטה מאוד יפה, אבל התוכן שלהן הוא קשה. כמו מלכודות דבש. משהו שמפתה אותך להיכנס אליו, אבל אז מתקיל אותך עם תכנים לא פשוטים. הפסאדה של העבודות מאוד מושכת במובן האסתטי, אבל התכנים מאז ומתמיד הם תכנים של חולי, כאב, פציעה, אי תקינות. אני עוסקת בשאלה אם אפשר לתקן ואם אפשר לרפא, וכל פעם ההתעסקות הזו לובשת צורה אחרת".
ואכן, לאורך הקריירה של בן רון רבות מעבודותיה היו ספקטקליות, "גלאמור" כפי שהוא מכנה אותן; אבל במקרה של בית חולים שדה x, היא החליטה להניח בצד את הפסאדה; במקום להסוות את הסבל, היא הבינה שעליה לצעוק אותו בבירור. "הדיבור שלי בבית החולים הוא דיבור מאוד ישיר וזו החלטה מודעת", היא אומרת. זו לא הפעם הראשונה שבה פועלת בן רון במסגרת של מוסד רפואי: היא עבדה בשיתוף פעולה עם "The Welcome Trust", קרן השוכנת בלונדון ומממנת מחקרים ברפואה וביו־רפואה, והקימה מיצבים אומנותיים בבית החולים רעות, בהדסה ואפילו בבית חולים בהולנד. "אני עובדת עם בתי חולים, זה לא משהו חדש. הדבר החדש כאן זה שבמקום לשתף פעולה עם בית חולים קיים, הקמתי אחד משל עצמי", היא מסבירה.
האם אכפת לכם?
כל פרט בבית חולים שדה x, קטן כגדול, הוא פרט מהותי שהוקדשה מחשבה רבה לעיצובו. המבקר בבית חולים שדה x יגיע לחדר המתנה, ייקח מספר וישב יחד עם שאר המבקרים עד שיתבקש לגשת לדלפק הקבלה. "חדר ההמתנה הוא שוויוני לחלוטין, אם ראש הממשלה יבוא הוא יישב ויחכה בדיוק כמו כולם", מבהירה בן רון. "אין תיעדוף, אף פעם. אף אחד לא עוקף את התור, כולם יושבים ומחכים. גם נכים, דרך אגב. כולם. גם הילדים שלי יישבו ויחכו, וגם תורמים שתרמו לבית החולים", היא אומרת. בעת הישיבה בחדר ההמתנה יצפה המבקר הממתין בסרטון הדרכה אותו מנחה אמנית הקול ויקטוריה חנה, שמגלמת את דמותה של עובדת בית החולים המסורה. אבל לא מדובר בסרטון יבש וטכני. בין תדריך לתדריך נועצת המדריכה מבטים חודרים בצופים, ומעמתת אותם עם שאלה גדולה: האם אכפת לכם?
בשלב הבא עובדת בית החולים תוביל את המבקר לחדרון קטן, שקירותיו מרופדים בבד לבן והוא אטום לחלוטין: מי שבפנים לא שומע מה מתרחש מחוץ לחדר, ובהתאם, מי שבחוץ לא יכול לשמוע מה מתרחש בפנים. כשהוא סגור בחדרון הלבן, יתבקש המבקר לצעוק צעקה רמה, תוך שהוא מושך את ידיו מלמעלה למטה בתנועת שחרור. הוא יקבל שלושה ניסיונות לעשות זאת. כותבת שורות אלה לא הצליחה לפלוט מפיה צעקה בניסיון הראשון, מקסימום אנקה מבולבלת וקטנה. הניסיון השני גם הוא לא צלח. בניסיון השלישי, משהו השתחרר. התודעה אפשרה לגוף להרפות ולהרים את הקול.
מהחדרון יובל המבקר לאולם גדול ובו שורות שורות של כסאות כחולים, שמזכירים את הכסאות עליהם אנו יושבים בביקור שגרתי אצל רופא השיניים. עובדת בית החולים תקפיד לסדר את הכרית מתחת לראשו של המבקר, וכשהוא ישוב כך - גבו שעון אחורה ורגליו שרועות קדימה – יצפה המבקר בסרט קצר שעוסק ברעה חולה חברתית (בדלפק הקבלה, עם הכניסה למסלול התחנות של בית החולים, יבחר המבקר באיזו מהרעות החולות הוא רוצה להתמקד בביקורו). הסרטים הקצרים, כאמור, עוסקים ביום יום הכואב של כמה אוכלוסיות מושתקות, אוכלוסיות שנוח לנו להתעלם מקיומן ומגודלן: טרנסג'נדרים, זרים, הורים שיוצאי תימן ובלקן שילדיהם נלקחו מהם ונפגעי אלימות במשפחה. כל אחד ואחד מהסרטים מלווה בסרטונים קצרים שקיבלו את הכותרת "חוות דעת שנייה", במסגרתם מומחה יספק לצופה אינפוט מקצועי על אותה חווית יום יום כואבת שמתוארת בסרט הקצר.
בתחנה האחרונה בבית החולים, יקבל המבקר אפשרות למלא שאלון אישי ואנונימי לחלוטין. במסגרת השאלון, יתבקש המבקר לענות על שאלות קשות פחות ויותר בארבעה תחומים – בית הספר, מקום העבודה, זוגיות ומשפחה – בו בזמן, הוא יהיה מסוגל להכיר בעצמו כקורבן של פגיעה, אבל גם יידרש להתעמת עם הפעמים בהן היה הוא הצד הפוגע. לאחר סימון התשובות הרלוונטיות, ייחשף המבקר לסטטיסטיקות מצמררות שמורכבות מנתונים שנאספו משאלונים שמילאו המבקרים שהגיעו לפניו. בית החולים הוא מאוד ידידותי למשתמש, יש בו את כל האינפורמציה שצריך בכל שלב, מוליכים אותך ממקום למקום ועוזרים לך. המנגנון שלו עושה הכל בשביל שתשבו ותקשיבו למשהו.
"מטרת העל של הפרויקט היא לגרום לאנשים לעצור לרגע", מסבירה בן רון. "בית החולים מעכב אותם, הוא מייצר מצב של המתנה, והוא מנתק אותם מהעולם החיצון באיזשהו אופן. הוא סטרילי, נקי, שקט. את מגיעה לצפות בסרטים כשאת מכוונת אחרת מאשר אם סתם היית מדליקה טלוויזיה, מזפזפת ואוכלת תוך כדי. בית החולים מייצר מצב של הקשבה. המטרה היא שהמבקר או המבקרת יצליחו להזדהות עם פגיעה, והפגיעות שבית החולים עוסק בהן הן מאוד קשות והן ממש לא מינוריות: מדובר בפגיעות קשות שנחוו לאורך שנים ארוכות. בית החולים לא מתעסק עם דברים קצרי טווח, הוא מתעסק עם עוולות שנמשכו לאורך שנים על גבי שנים. משהו שסוחבים, דברים שלא מטופלים הרבה זמן, ושלא נראים".
אמנות לא מרפאת פגיעה מינית
העיסוק של בן רון בעוולות מושתקות נובע ממקום אישי, מהכאב הנצחי שלה עצמה: בן רון היא קורבן של התעללות מינית מצד אביה, שפגע בה בשנות ילדותה והותיר בה צלקת עמוקה ושורפת. בריאיון, ביקשה האמנית שלא להתעמק בנושא, אבל מי שיגיע לבית החולים ויצפה בסרט הקצר שיצרה בן רון ייכנס, לדקות ספורות ובלתי נשכחות, לסבך מחשבותיה של מי שחוותה אלימות במקום שאמור היה להיות הכי בטוח עבורה. "פעם הייתה ילדה קטנה שאבא שלה קיצץ לה את הכנפיים", שר קול נשי לאורך הסרט בליווי מנגינה עוכרת שלווה. "אני לא רוצה לחשוב על זה", חוזרת ואומרת בן רון במהלך אחת עשרה הדקות הללו, מתארת את רגעי האימה שנצרבו בה בילדותה בעת שדמות אנימציה המייצגת אותה מפליגה על ספינה בלב ים ומביטה קדימה, אל מקום אחר.
בעבודתה, בן רון מציעה את האפשרות לריפוי, או ליתר בדיוק, בודקת אם האפשרות הזו קיימת. לדבריה, יש מקרים – ביניהם המקרה שלה עצמה – בהם הפגיעה כל כך חמורה עד כדי שלא ניתן להחלים ממנה. לא. "זה לא משהו שאפשר לרפא בעבודות אמנות, לא נהיה תמימות. כלום לא מרפא את זה, מה מרפא דבר כזה? האמנות היא לא ריפוי, אבל היא מאפשרת לתווך את זה, לחלוק את זה או לדבר על זה. אלה דברים שכן אפשר לעשות. ואלימות במשפחה זה הנושא שאני עוסקת בו, על זה אני מדברת".
"No Body" היה הדרך של בן רון לעסוק בפגיעה שעברה. למעשה, הסרט הזה - ושאיפתה לגרום לכמה שיותר אנשים להיחשף אליו – הוא הסיבה בגללה עלה במוחה של האמנית רעיון הקמת בית החולים. "לא היה לי איפה להציג אותו, אנשים סירבו להציג אותו בארץ. גם בחו"ל לא הצלחתי להציג אותו. אני באמת לא יודעת למה. אני חושבת שב-2017 התכנים שלו אולי היו קשים יותר לעיכול. היום, האקלים יותר מתאים. בכל מקרה, אמרתי 'אם לא רוצים להקשיב למה שאני רוצה להגיד – אני צריכה ליצור בעצמי מקום שבו אוכל להראות את הסרט, ולגרום לאנשים להקשיב".
אבל לא מדובר בתהליך חד כיווני. בן רון אמנם מפצירה בצופים להקשיב לה, אבל היא גם עושה מאמץ כדי להקשיב להם, להפוך אותם לחלק אינטגרלי מהיצירה. "מאוד אכפת לי מהקהל. זה משהו שלמדתי באנגליה. בארץ, מלמדים אמנות בנפרד מהקהל: הקהל לא חשוב, רק האמן או האמנית חשובים, מה הם רוצים להגיד ואיך הם רוצים להגיד את זה. אבל הצופה לא כלול כאן, אין התייחסות לצופה. ואני חושבת שמה שחשוב זה לא רק מה שאני רוצה להגיד - אלא איך אני אומר את זה בשביל שמישהו ישמע".
ואכן, כשהקימה את בית החולים הקפידה בן רון על שפה פשוטה, לא מאיימת, לא מתנשאת – במטרה שבית החולים לא יפלוט מתוכו החוצה את הקהל שאיננו מגיע מעולם האמנות. "חווית המשתמש בבית החולים מאוד פשוטה. הוא נגיש, הוא לא מיועד לאנשים שלמדו אמנות בהכרח. ברור שקהל האמנות הוא בין השאר הקהל של זה, וברור שאני עושה שימוש באמנות והשדה האמנותי תומך ומגבה אותי. אבל חשוב לי שאנשים יבינו שכל אחד יכול להיכנס לבית החולים ולעבור את החוויה הזו, גם בלי להבין כלום באמנות. לא צריך לדעת כלום בשביל לעבור את החוויה הזו, אבל כל מי שעובר את החוויה הזו יכול להיות אחר כך בן אדם קצת יותר טוב, או להקדיש יותר תשומת לב למה שקורה בסביבה הקרובה שלו".
שעתיים וחצי המתנה בביאנלה בוונציה
אבל האם בית החולים באמת עושה שינוי? נראה שכן. הפרויקט ייצר הד ציבורי בלתי מבוטל, ובביאנלה בוונציה ביקרו בו לא פחות משמונים אלף איש. "הביאנלה היא אירוע אמנות המוני והוא מתנהל במעין ריצה כזו בין המון ביתנים ותערוכות. כשהבאתי לשם את בית החולים, חשבתי שאף אחד לא יחכה שם דקה. חשבתי שיהיו חמישה אנשים ביום, שלא תהיה להם סבלנות כי הם ירצו לראות ביתנים אחרים. אבל אמרתי, 'אני אלך על זה בכל זאת, כניסוי'". והניסוי, כאמור, עבד – כשלדברי בן רון, רבים מהמבקרים חיכו בסבלנות במשך שעתיים וחצי בחדר ההמתנה כדי שיזכו לעבור בין התחנות בבית החולים.
אם הכמויות לא מדברות את ההצלחה, אולי ידבר אותה החותם שהותיר בית החולים על כל אחד מעשרות אלפי האנשים האלה (והמספר רק מטפס, עם הגעת התערוכה לישראל). "המון המון כתבו לי. הם כותבים לי על החוויה שלהם, על איך שהם נכנסו לבית החולים ואיך שהם יצאו ממנו. מישהו כתב לי שהדהים אותו שסביבה קלינית כל כך וקרה מאפשרת להרגיש כל כך הרבה בפנים, ולהכיל כל כך הרבה רגש. אין לי שאלה אם זה עובד או לא, אני יודעת שזה עובד", היא קובעת.
ויותר מזה – בן רון שואפת להפיץ את בית החולים בכמה שיותר מקומות בעולם, ולהפוך אותו למעין מוסד חניכה עבור אנשי מקצוע. "ידעתי שאני רוצה את זה כמוסד ושבביאנלה אני חונכת את המוסד. אמרו לי, 'תשמעי, עובדים סוציאליים חייבים לעבור את זה. שוטרים חייבים לעבור את זה, אנשי צבא'. ואלה האנשים שאני רוצה שיגיעו: אנשים שעובדים בעבודה שיש בה אינטראקציה עם אנשים: אנשי חינוך, אנשי רפואה, משטרה. אין פה כוונה לדבר עם ציבור, יש פה כוונה לדבר כל פעם עם אדם אחד ולשנות אצלו משהו".