"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה-אומללה בדרכה שלה",כתב טולסטוי. ספרה של קאמי קושנר נראה בהתחלה כמו סיפור על משפחה מאושרת: צמד מהפכנים מהאליטה התרבותית והפוליטית של צרפת שהביאו שלושה ילדים, אימצו עוד שניים והקיפו עצמם בחבורה של משפחות דומות אשר כינו עצמן בשם "לה פמיליה גרנדה".
בכל קיץ החמולה ירדה לסאנארי שבדרום צרפת והעבירה את הזמן בבריכה, במשחקים ובארוחות ערב עם דיונים סוערים. הילדים נהנו מחירות יוצאת דופן ועברו חוויות שילוו אותם כל החיים, אלא שבהדרגה מופיעים עוד ועוד סימנים מחשידים: המשפחה הזו אולי חושבת שהיא מאושרת, אבל היא לא כמו כל השאר. במשפחות אחרות הורים וילדים לא מתנשקים בפה; ילדים ומבוגרים לא רוחצים יחד בעירום; נערים לא "מוצעים" לנשים מבוגרות מהם. וכמו שיתברר עד מהרה, במשפחות אחרות האב לא תוקף מינית נער צעיר בזמן שכולם שומרים על שתיקה.
מצמרר לחשוב שמדובר בסיפור אמיתי. הוריה של קושנר הם אוולין פיזייה, משפטנית מפורסמת, וברנאר קושנר, דמות אהובה בצרפת שכיהן כשר בכיר וייסד את הארגון ההומניטרי "רופאים ללא גבולות". אביה החורג אוליבייה דוהמל, שהוא הפדופיל שפגע מינית באחיה התאום, היה דמות מפתח במכון הצרפתי למדעי המדינה ופרשן פוליטי רב השפעה. בניגוד לסטריאוטיפ על האב החורג, קושנר אהבה את דוהמל מהרגע הראשון: הוא שפע עליה תשומת לב ואהבה שחסרו לה מאוד, ולא התפרץ בזעם מפחיד כמו אביה ברנאר. למעשה,כולם אהבו את דוהמל, והם המשיכו לאהוב אותו גם אחרי שהתגלו מעשיו.
קושנר מקדישה נתח גדול מהספר להסבר מקיף על התקופה ועל ערכיה: מהפכת 1968 הייתה האירוע המכונן בחייהם של המבוגרים, שחינכו את ילדיהם לחירות קיצונית-ולחופש מיני הכרוך בה לתפיסתם ללא הפרדה. סבתה של המחברת הסבירה לאמה בילדותה "איך לקבל אורגזמה ברכיבה על סוס או על אופניים"; האם עודדה את קאמי לאבד את בתוליה הרבה לפני גיל ההסכמה החוקי. כשקאמי תפסה את אביה החורג מלטף את רגלה של אישה אחרת מתחת לשולחן, אמה הרגיעה אותה שהכל בסדר: "זיונים הם החירות שלנו". בזכות הרקע הזה קצת יותר קל להבין איך קאמי בת ה-14 חשבה שהפגיעה המינית של האב החורג באחיה היא לא פשע נתעב: "זה הוא, אז זה בטח בסדר; הרי הוא מלמד אותנו,זה הכל. אנחנו לא מהלחוצים!".
באופן מעניין, זה אינו סיפור על הקורבן הישיר של הפגיעה - אלא על הטראומה שעברה העדה המושתקת. אחיה של קאמי סיפר לה על האונס שעבר כבר בגיל 14, אבל ביקש ממנה לשמור על שתיקה - וגם אביה החורג דאג לוודא שלא תוציא מילה. בכך, הוא לא רק הרס את חיי הנפש של בנו החורג, אלא גם את אלו של קאמי, שהתמודדה כל חייה עם אשמה אדירה. התפנית שוברת הלב והרוח מגיעה שנים לאחר מכן, כשהסיפור מתפוצץ ואמה של קאמי בוחרת להישאר עם בעלה הפדופיל ולהגן עליו.
"לה פמיליה גרנדה" יצא לאור בצרפת בשנת 2021, וכראוי לחומר הנפץ שהוא, גרם לפיצוץ מיידי: הוא מכר 350 אלף עותקים והציף את התקשורת והאינטרנט בדיונים חריפים. אחרי הכל, מדובר אומנם בסיפור של טראומה משפחתית אישית - אבל גם בכתב האשמה נגד האליטה של שנות השמונים בצרפת, שרבים מהמעורבים בו הם סלבריטאים.
בעקבות פרסומו, אחיה התאום של קושנר תבע את האב החורג - וזה הודה במעשיו והתפטר באופן מיידי. החלק הזה לא מופיע בספר - שעצם קיומו מהווה למעשה התפתחות עלילתית. דבר דומה קורה בסדרת "המאבק שלי" המופתית של הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד, אלא שכאן הממדים הרבה יותר מצומצמים. "לה פמיליה גרנדה" הוא כרך אחד בן 183 עמודים שנכתב על ידי עורכת דין,לא סופרת. בהתאם, קושנר משתמשת בשפה רזה ומינימליסטית,שרוצה להשאיר לקורא מקום להסיק בעצמו את הרגשות - ולעתים לא מצליחה להתאפק ומתפרצת במשפטים מלודרמטיים ובקלישאות.
עם זאת, קשה להאשים אותה - גם בהתחשב בעוצמתו של החומר הסיפורי, וגם מפני שהשאיפות הספרותיות שלה לא נכשלות באופן מוחץ. קושנר אומנם ניחנה בחוש קצב פגום בכל הנוגע להתפתחות עלילתית ולהנחתת פאנצ'ים, והניסיון שלה להחדיר פואטיות בכתיבתה מוליד לא פעם משפטים סתומים, קלישאתיים או בנאליים. ובכל זאת,יש משהו מהפנט ב"לה פמיליה גרנדה".
סופרת במקצועה הייתה לוקחת את הסיפור ומרחיבה אותו לרומן המתאר עולם שלם, אבל קושנר מרגישה כאילו היא פשוט רוצה לספר את סיפור חייה, וזה שובה את הלב. המינימליזם שלה מאפשר למשפטים פשוטים וכנים רגשית לזרוח, ולהאשמות חריפות לנקב את הנשמה. גם אם הטקסט שלה הוא לא מופת של ספרות יפה, הוא מעניין ומרגש - וזה מה שחשוב.
"לה פמיליה גרנדה" הוא עדות כואבת ועצובה שמראה איך פגיעה מינית הורסת לא רק נפש אחת, אלא קהילה שלמה. הוא סיפור על אשמה ובושה שאי אפשר להתנער מהן, והוא גם מספק חומר למחשבה לכל מי שקינאו כילדים במשפחות אחרות, משוחררות וכיפיות יותר. החירות היא אמנם ערך נעלה, אבל אם לא מציבים גבולות, פוגעים בדבר החשוב באמת: הגנה על הילדים.
"לה פמיליה גרנדה", קאמי קושנר | תרגום: רמה איילון | הוצאת פועלים, הקיבוץ המאוחר | 189 עמודים