אופרה ווינפרי: "לכל הנערות שצופות בנו, דעו - יום חדש באופק"

בין כל המפורסמים שפקדו את השטיח האדום והפרסים המרגשים שחולקו לשלל סדרות וסרטי קולנוע, טקס גלובוס הזהב ה-75 שנערך אמש (א') כנראה ייזכר בעיקר בזכות המחאה שעמדה במרכזו, המשלבת בין קמפיין METOO# ויוזמת TIMES UP. עשרות כוכבות וכוכבים הגיעו לטקס כשהם לבושים בשחור למען הבעת תמיכה במחאה, ורבים מהנאומים בטקס עסקו בנושא ההטרדות המיניות שהציף את העולם בחודשים האחרונים. 

מי שבלטה יותר מכולם היא אופרה ווינפרי, שהפכה אמש לאישה השחורה הראשונה שזכתה בפרס מפעל חיים ע"ש ססיל בי. דה-מיל, ונשאה נאום מעצים ומרגש שבסיומו העמיד את כל הקהל על הרגליים, עם עיניים דומעות. קראו את הנאום המלא שעוד עתיד להיכנס לדפי ההיסטוריה:

"ב-1964, הייתי ילדה צעירה שישבה על רצפת הלינולאום בבית אמי במילווקי, וצפתה באן בנקרופט מגישה את פרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר בטקס האוסקר ה-36. היא פתחה את המעטפה ואמרה חמש מילים שעשו היסטוריה: 'הזוכה הוא סידני פואטייה'. לבמה עלה הגבר הכי אלגנטי שאי פעם ראיתי. אני זוכרת שעניבתו הייתה לבנה, ועורו כמובן היה שחור, ואני מעולם לא ראיתי גבר שחור נחגג כך. ניסיתי המון, המון פעמים להסביר מהי המשמעות של רגע כזה עבור ילדה צעירה, ילדה שצפתה בו מהמושבים הזולים בזמן שאמי נכנסה בדלת גמורה סחוטה מעייפות לאחר שניקתה בתים של אנשים אחרים. אבל כל מה שאני יכולה לעשות זה לצטט ולומר את ההסבר מההופעה של סידני ב'חמש נזירות וגבר אחד': 'אמן, אמן, אמן, אמן'.

"ב-1982, סידני זכה בפרס ססיל בי. דה-מיל ממש כאן בגלובוס הזהב ואני מודעת לכך שברגע זה, ישנן ילדות צעירות שצופות בעודי הופכת לאישה השחורה הראשונה שזוכה באותו הפרס. זהו כבוד - זהו כבוד וזוהי זכות לחלוק את הערב עם כל אותם גברים ונשים מופלאים שנתנו לי השראה, שאיתגרו אותי, שתמכו בי והפכו את המסע שלי לבמה הזאת אפשרי. דניס סוונסון שהימר עליי ב'A.M. Chicago'. קווינסי ג'ונס שראה אותי בהופעה הזאת ואמר לסטיבן ספיבלרג, 'כן, היא סופיה מ'הצבע ארגמן'. גייל שהיא ההגדרה המושלמת לחברה, וסטדמן שהיה הסלע האיתן שלי - הם רק כמה שמות. 

 "אני רוצה להודות לאיגוד העיתונאים הזרים של הוליווד כי כולנו יודעים שעיתונאים נמצאים תחת מצור בימים אלה. אנחנו גם יודעים שזוהי המסירות האינסופית שלהם לחשוף את האמת שמונעת מאיתנו להעלים עין משחיתות ועשיית עוול. מעריצים ומקורבנות, מסודות ומשקרים. אני רוצה לציין שאני מעריכה את התקשורת כעת יותר מתמיד, בעודנו מנסים לנווט בזמנים קשים כאלה, מה שמביא אותי לזה: מה שאני יודעת בוודאות הוא שלומר את האמת זה הכלי הכי עוצמתי שיש לנו. ואני גאה במיוחד ומלאת השראה בזכות כל הנשים שהרגישו חזקות ומועצמות מספיק כדי להרים את קולן ולשתף בסיפורים האישיים שלהם. כל אחד מאיתנו בחדר נחגג בזכות הסיפורים שאנחנו מספרים, והשנה הפכנו לסיפור עצמו.

"אך זה לא רק סיפור שמשפיע על תעשיית הבידור. זה סיפור שמתעלה על כל תרבות, מיקום גיאוגרפי, גזע, דת, פוליטיקה או מקום עבודה. אז אני רוצה שהלילה נביע את הוקרת התודה שלנו כלפי כל אותן נשים שסבלו במשך שנים מניצול ומאלימות בגלל שלהן, כמו לאמי, היו ילדים להאכיל וחשבונות לשלם וחלומות להגשים. הן הנשים שאת שמן לעולם לא נדע. הן עובדות משק בית ועובדות בשדות. הן עובדות במפעלים והן עובדות במסעדות והן באקדמיה, בהנדסה, ברפואה ובמדע. הן חלק מעולם הטכנולוגיה והפוליטיקה והעסקים. הן הספורטאיות שלנו באולימפיאדה והן החיילות שלנו בצבא.

"וישנה מישהי אחרת, רסי טיילור, שם שאני מכירה ואני חושבת שאתם צריכים להכיר, גם. ב-1944, רסי טיילור הייתה רעייה ואמא צעירה שחזרה לביתה מהכנסיה שלה באביוויל, אלאבמה, כשהיא נחטפה על ידי שישה גברים לבנים חמושים, נאנסה על ידיהם ונותרה מכוסת עיניים לצד הכביש עליו הלכה בדרך חזרה מהכנסיה. הם איימו להרוג אותה אם תעז לספר למישהו אי פעם, אך סיפורה דווח ל-NAACP [ההתאחדות הלאומית למען קידום אנשים שאינם לבנים - נ"ב], המקום בו עובדת צעירה בשם רוזה פארקס הפכה לחוקרת הראשית במקרה שלה, ויחד הן יצאו לדרוש צדק. אך צדק כלל לא היה אופציה בתקופה של ג'ים קרואו. הגברים שניסו להרוס אותה מעולם לא נתפסו. רסי טיילור מתה לפני עשרה ימים, מרחק קצר מיום הולדתה ה-98. היא חיה כמו שכולנו חיינו, יותר מדי שנים בתרבות שהתקלקלה על ידי גברים כוחניים. במשך זמן רב מדי, נשים לא נשמעו או זכו לאמונה כשהעזו לומר את האמת על הכוח של אותם גברים. אבל זמנם עבר. זמנם עבר. 

"זמנם עבר. ואני פשוט מקווה שרסי טיילור מתה בידיעה שהאמת שלה, כמו האמת של כל כך הרבה נשים שעונו כל אותן שנים, ואפילו עונו עכשיו, ממשיכות לעמוד על שלהן. זה היה איפשהו בלבה של רוזה פאקר כמעט 11 שנים לאחר מכן, כשהיא קיבלה את ההחלטה להישאר לשבת באותו אוטובוס במונטגומרי, וזה כאן אצל כל אישה שבחרה לומר, 'גם אני' [Me Too - נ"ב]. ובכל גבר שבחר להקשיב.

"במהלך שנות הקריירה שלי, מה שתמיד ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי, בין אם בטלוויזיה או בסרט, זה לומר משהו על האופן שבו גברים ונשים באמת מתנהגים. להראות כיצד אנחנו חווים בושה, כיצד אנחנו אוהבים וכיצד אנחנו זועמים, כיצד אנחנו נכשלים, כיצד אנחנו נרתעים, מתמידים וכיצד אנחנו מתגברים. ראיינתי וגילמתי אנשים שהיו עדים לדברים הכי מכוערים החיים יכולים לעשות לך, אך התכונה היחידה שכולם חולקים היא היכולת לשמור על תקווה לבוקר בהיר יותר, אפילו במהלך הלילות הכי אפלים שלנו. אז אני רוצה שכל הילדות הצעירות שצופות בנו, עכשיו, לדעת שיום חדש באופק! וכשהיום החדש הזה יעלה סוף סוף, זה יקרה בזכות נשים מפוארות, שרבות מהן נמצאות ממש כאן באולם הלילה, ובזכות כמה גברים מופלאים, שנלחמים בכל כוחם לדאוג שהם יהפכו למנהיגים שיצעידו אותנו לזמן שבו אף אחד לא ייאלץ לומר שוב 'גם אני'".