בשבועיים האחרונים שוחררו בזה אחר זה טריילרים מסקרנים לסרטים מסקרנים עוד יותר, שלפחות על פי השמות המעורבים ביצירתם נראה כאילו יש להם את הפוטנציאל לזכות בפרסים או לכל הפחות לשבור קופה או שתיים. הראשון והבולט שבהם הוא "הנערה ברשת העכביש", סרט ההמשך הרשמי למחצה ל"נערה עם קעקוע דרקון" מ-2011 ושצפוי לשפוך אור חדש על סיפורה של ההאקרית ליסבת' סלנדר (הפעם בגילומה של קליירי פוי מ"הכתר", במקום רוני מארה ששיחקה את התפקיד בסרט הקודם), ומסעות הנקמה האלימים שלה בגברים שתקפו, אנסו ורצחו נשים. בצמוד אליו, פורסם גם טריילר ראשון ל"אלמנות", סיפורן של ארבע נשות מאפיונרים, שיוצאות לנקום את מות בני זוגן, בכיכובה של ויולה דיוויס ("המדריך לרוצח", "העזרה"), עם תסריט מקורי שכתבה גיליאן פלין ("נעלמת", "חפצים חדים") ובימוי עליו חתום סטיב מקווין ("12 שנות עבדות").

אל שני התותחים הכבדים האלה מצטרפים גם "סרניטי", בו אן האת'ווי שוכרת את מתיו מקונוהיי שיהרוג את בן זוגה האלים, ומעירה בדמותו של מקונוהיי שדים מעברהּ, וגם "פפרמינט", ביכוכבה של ג'ניפר גארנר. האחרון עוסק באישה שארגון פשע הורג את משפחתה, ושמחליטה להפוך ללוחמת צדק בואכה גיבורת-על, שמענישה את העבריינים שהמשטרה לא מצליחה (או מעדיפה שלא) ללכוד. תחת אותה מטריה אפשר גם להכניס את הסרט החדש בסדרת סרטי האימה, "ליל המסכות", בו מחליטה לורי (בגילומה של ג'יימי לי קרטיס), השמרטפית לשעבר שעברה אינספור התעללויות מצדו של הרוצח המוטרף מייקל מאיירס, שמחליטה שהגיע הזמן להפסיק לברוח ולהתחיל להשיב אש.

בבסיסם של חמשת הסרטים האלה, שצפויים להגיע למסכי הקולנוע מנובמבר 2018 ועד ראשית 2018, עומדת – איך זימרה שירלי לילו בשיר שרק אני זוכר? – "יהיה זה המשחק שלי, רק נקמה קטנה". אבל כן, עלילת נקמה. וכפי שהטריילרים שלהם משדרים לנו באופן לא לגמרי מעודן, זוהי לא סתם נקמה, אלא נקמה נשית. אז... יו נואו, נקמה עם טוויסט? נקמה שונה מנקמות אחרות? כי לא בדיוק. הטרופ, הקלישאה הקולנועית אודות האישה שיוצאת לנקום את מות אהוביה, הוא לא סיפור חדש. סינפילים פלצניים יותר יציינו את "הכלה לבשה שחורים" של טריפו מ-1967 כנציגו המובהק ביותר של הז'אנר, בעוד שחובבי קולנוע שפויים יותר (סליחה, נו) יתייחסו דווקא ל"להרוג את ביל" של טרנטינו מ-2002 ו-2003, ששאב השפעה רבה, אגב, מסרטו של טריפו. כך או כך, העלילה מוכרת לנו באופן אינסטינקטיבי כמעט: האישה הזאת שפגעו בה, והיא יוצאת לחסל את הפוגעים. במובן הזה, אין בכל אחד מהסרטים האלה איזה חידוש מסעיר.

כמו כן, טיפוס האישה הנקמנית משאיר את הייצוג הנשי באזור נוח יחסית לעיכול. מצד אחד, הן תמיד קורבנות של משהו, של איזה כוח נוראי שהופעל עליהן והחליש אותן, ומצד שני הן אלימות וסדיסטיות. נשים טורפות. ביצ'יות אפילו. נשים שאפשר להזדהות איתן, אבל אפשר במידה רבה יותר גם לפחד מהן. גם במובן הזה, נותרות הנשים ההוליוודיות במקום מיושן למדי: הן לאו דווקא גיבורות מורכבות, הן יותר השטן הסקסי והנורא שתובע את דמם של הגברים. ליליות מכונפות עם סכינים וליפסטיק.

 מטען כבד מדי

אבל בחיים, כמו תמיד, זו שאלה של טיימינג. איך קרה שכל כך הרבה סרטים באותה התמה תוזמנו ליציאה באותו הזמן? היפה בסקירת הטריילרים הזו היא שהיא מאפשרת לנו, כצופים, להביט בו זמנית אל העתיד של תעשיית הקולנוע וגם אל העבר שלו. אנחנו נחשפים אל הסגנון שיסחף בעוד חצי שנה את מסכי הקולנוע, אבל לומדים גם על התהליכים שהתניעו אותו לפני שנה וחצי, כשכל הסרטים האלה החלו בשלבי ההפקה הראשוניים שלהם. ועל פניו, אין מה לתמוהּ, שכן בחודש נובמבר הקרוב נציין שנה לתחילתה של תנועת #metoo. מה יהיה חגיגי יותר מניצחונן של הנשים הקולנועיות על הגברים, אותם יצורים בלתי מורכבים ורעים תמיד, שרק רוצים לאנוס אותן? הוליווד תוכל לטפוח לעצמה על השכם ולומר שהנה, היא מצאה את הפתרון המושלם: סרטים מעצימים מלאי קתרזיס, שבמרכזם נשים.

אולם המחשבה הזאת על סרטי הנקמה כעל תוצר הוליוודי היא מחשבה מצמיתה ומבאסת, כי היא תציג את #metoo בדיוק כמה שהיא לא שאפה להיות - האשטג בר חלוף, טרנד. אם הסרטים האלה יצליחו, תעשיית הקולנוע תוכל לסמן וי, להגיד לעצמה שהבעיה נפתרה ולהמשיך הלאה, כנראה תוך שימור ושחזור של אותם דפוסים רעילים שהמחאה הפמיניסטית באה להילחם בהם. מצד שני, אם הסרטים האלה דווקא יכשלו, אם הם יתפּסו כלא-רווחיים או לא יצברו מספיק מועמדויות לפרסים מרכזיים, יוכלו אותם מפיקים שיזמו אותם מלכתחילה לומר לעצם "רואים? אף אחד לא רוצה באמת לראות סרטים על נשים". וזו הרי הבעיה המהותית גם בסרטים כמו "אושן 8" או "מגרשות השדים" מלפני שנתיים - הדרישה מהם שיהיו לא רק התיקון המאוחר לכל תופעת השוביניזם בתעשיית הקולנוע, אלא גם סרטים מושלמים: מצליחים כלכלים וחביבי הביקורת. זה מטען כבד מדי. מעטים הסרטים שבכלל יכולים לעמוד בו, בין אם גברים ניצבים בחזיתם או נשים.

כמו כן, הליהוקים האיכותיים – ויולה דיוויס ואן האת'ווי הן שתי זוכות "אוסקר", קליירי פוי היא שחקנית זוכת "גלובוס הזהב" – לתפקידים הראשיים בסרטים האלה, וכן השמות המעוטרים לא פחות שמאחורי הקלעים, מצביעים על כך שמפיקיהם מקווים ש"סרניטי", "אלמנות" ואולי גם "הנערה ברשת העכביש" יוזכרו בתחילת 2019, ברשימת המועמדים ל"אוסקר". גם זה, כשלעצמו, מציית לתבנית ההוליוודית הקיימת שמנסה לטפל בנושאים לא-שגרתיים. חשבו למשל על "קרא לי בשמך" מהשנה שעברה או "אור ירח" מלפני שנתיים. שניהם יקירי האקדמיה לקולנוע, שכל החידוש בהם מתמצה בהצגת גיבורים להט"בים. הבחירה בנשים נקמניות כנושא המאחד של שנת הקולנוע הקרובה עוקבת אחר המסלול המוסדר הזה: קודם נציג את הנושא השערורייתי הזה, "נשים", בסרטי האינדי, אחר כך נזכה את הסרטים שמציגים אותן בפרסים המרכזיים של התעשייה ובסוף אולי ניתן למישהי מהן גם איזה שובר קופות או שניים. אין שום חידוש בשילוב הזה, בדחיפה המנרמלת הזו של סרטי הנקמה אל מרכז הבמה, אלא רק שחזור של דפוס שמופיע שוב ושוב בשנים האחרונות כשהוליווד מבינה שהיא לבנה, סטרייטית או גברית מדי.

אם הוליווד אכן נחושה לשבור את הסייקל ולהציע פיתרון חדש לסוגייה הבין-מגדרית שאובייסלי מעסיקה אותה בשנה האחרונה, לא בטוח שחזרה אל כל מה שטוב ומוכר הוא הדרך לעשות זאת. ולא בטוח שכנופיית נשים חמושות באקדחים הן-הן המושיע הפמיניסטי שחיכינו לו. כבר עשרות שנים שגברים מסתובבים על המסך ומנופפים בכלי הנשק שלהם כאילו זה איזה שוס גדול, וזה לא. להגיד "אנחנו יכולות להיות בדיוק כמו הגברים" זה מעולה וחשוב, אבל נשים, כפי שהוכח בשנה האחרונה ופחות או יותר בכל שנה שהיא אי-פעם, מסוגלות להרבה יותר.