"אני מרגישה שהרבה פעמים קשה לי עם מילים", אומרת אפרת בן צור כשאנו משוחחים על מקום המוזיקה בחייה - ואכן, המוזיקאית/שחקנית בת ה-56 אינה מרבה להתראיין וידועה בקנאותה המסוימת לחייה הפרטיים, כשהיא מעדיפה להציב את יצירתה במרכז. כבר מכמה חילופי מילים קצרים, מבינים כמה האמנות מהותית לחייה של בן צור, ובייחוד בשני הפרויקטים שבהם היא מככבת: "החייל הנעלם", סרטו של דני רוזנברג ("מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"), שמגיע למסכים אחרי סבב פסטיבלים (פסטיבל לוקרנו, זכייה בפסטיבל חיפה), 11 מועמדויות וזכייה אחת בטקס פרסי אופיר ודחייה של שנה ביציאתו בשל המלחמה, והמחזה הקלאסי של אדוארד אלבי, "מי מפחד מווירג'יניה וולף?", בגיחה חריגה ל"הקאמרי" של השחקנית ותיקת תיאטרון "גשר".
"החייל הנעלם" הוא הסרט הראשון שלך מזה 4 שנים. מה גרם לך לבחור בתפקיד?
"זה התחיל כשראיתי 'את מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם', שהימם אותי בכמה שהוא עמוק ורגיש ואז ישר ידעתי שלא משנה מה דני (רוזנברג) עושה, אני רוצה לעבוד איתו. כמה זמן לאחר מכן, הוא פנה אליי בעצמו לגבי 'החייל הנעלם' ואמרתי כמובן ישר 'כן', עוד לפני בכלל שקראתי את התסריט. יש בדני משהו בו מאוד פרוע ומרגש, משהו פיוטי שמאוד מתחבר אליי. יש איזה חופש מסוים בעבודה שלו שמתבטא גם בחופש שהוא נותן לשחקנים".
בן צור מגלמת בסרטו של רוזנברג שצולם לפני המלחמה את רחל, אימו של שלומי (עידו טאקו), חייל קרבי בן 18 שמחליט ברגע אחד להימלט משדה הקרב ברצועת עזה ולעשות את דרכו אל תל אביב. במהרה שלומי מבין שמפקדיו משוכנעים שנחטף על ידי חמאס.
אי אפשר להתעלם מהמשמעות שנוספת לסרט אודות חייל שנחשב לחטוף בעת שכזו. את מרגישה שאת מסתכלת כיום על הפרויקט באופן אחר?
"כשקראתי את התסריט אמרתי לדני שאני לא כל כך מתחברת לדמות של רחל, כי אם הייתי יכולה, אני הייתי לוקחת את הבן בזרועותיי, מחביאה אותו ועוברת לשוויץ. אבל היא לא אני, וזה תפקיד שנושא בתוכו סיפור של אימהות והורים שחיים בסיטואציה הבלתי אפשרית של הקיום פה. לשאלה האם הסרט מעביר תחושה אחרת על רקע הזמן שחלף, אני אומרת – כמובן. יש תחושה בסרט שהמדינה והצבא יעשו כדי לשחרר את החייל החטוף – זה קורע את הלב להבין היום שזה לא ככה, וכך האסון שקרה פה מהדהד דרך הסרט באופן מאוד חזק. שום דבר אינו אותו דבר, וייתכן שאפילו הייתי משחקת את הסצנות שלי באופן אחר אם הן היו מצטלמות היום. אני כן מרגישה שהחייל הזה הוא אנחנו כולנו בהקשר הזה – כפי שהוא נס ללא החלטה מודעת, כשהרגליים שלו פשוט מתחילות לרוץ, כך כולנו רוצים לברוח מהאימה הזו שאנחנו חיים בה, החוסר אונים הזה; אני לפחות מזדהה עם זה. אני מזהה בי את הפחד הזה, מבינה אותו".
"אני חושבת שדרך הדמות של רחל נזכרתי לא פעם בתפקיד שלי בעיבוד של תיאטרון 'הקאמרי' ל-'אישה בורחת מבשורה' של דוד גרוסמן – כשגם שם הגיבורה לא מסוגלת להכיל את החרדה הזו ולכן היא מחליטה לצאת למסע בארץ מתוך האמונה שדרך המסע היא תשאיר את בנה חי. האימה נמצאת כאן בנפשו של כל הורה וילד שגדל במדינה. כך, גם ב'החייל הנעלם' מדובר באישה שגדלה לתוך הקונספט הישראלי שחייבים לקיים את המוסר והערכים שחונכה להם, אבל היא לא רוצה לאבד את הילד שלה. היא צריכה להחליט: האם הוא יאבד בתוך המלחמה או יאבד בתוך עצמו? והעניין הוא שאין תשובה נכונה. אנחנו חיים בזמן מלחמה שלאזרחים אין שום אמון בהנהגה וההרגשה היא של בדידות איומה; יש תחושה שההורים של המדינה הזו הם הורים שלא ניתן לסמוך עליהם. האם עושים הכול בשביל להחזיר חטופים? האם עושים הכול בשביל פתרונות מדיניים? האם המנהיגים חושבים על העם? האם כל החיים הן מלחמות והאם הן מובילות למשהו?".
"אני צריכה את האמנות בשביל לחיות"
בימים אלה כאמור מככבת בן צור בהצגה החדשה "מי מפחד מווירג'ינה וולף" שעלתה בתיאטרון הקאמרי, המבוססת על המחזה המצליח של אדוארד אלבי משנת 1962 שזכה לעיבודים רבים, בהם גרסה קולנועית של מייק ניקולס מ-1966 בכיכובם של אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון. המחזה בבימוי עירד רובינשטיין עוסק בג'ורג' ומרתה (אפרת בן צור) שמזמינים לביתם שבקמפוס האוניברסיטה מרצה צעיר ואשתו לדרינק לילי. בזמן שמפּלי האלכוהול נשפכים בלי גבול, מוצא את עצמו הזוג הצעיר והנאיבי בטווח האש של מלחמה לחיים ולמוות בין הבעל לאישה - מלחמה שבה כל האמצעים כשרים ואין בה תכסיס שפל מדי.
למרות השוני הרב, גם ב-"החייל הנעלם" וגם ב"מי מפחד מוירג'יניה וולף?", את מגלמת דמויות שמתמרדות כנגד נורמות חברתיות. עד כמה מעצמך ומחייך את מביאה לתוך התהליך?
"אני עובדת באמת מתוך עצמי ואני מרגישה שאני לא יכולה לעבוד מתוך שום מקום אחר. ב"החייל הנעלם" הסיטואציה של הדמות היא סיטואציה אימהית שכל אחת יכולה להזדהות איתה, עם חוסר האונים שהיא חשה, אבל לא כולן היו פועלות באותה הצורה. ב'ווירג'יניה' זה תהליך אחר – לא רק במובן של אנשים שחיים בתוך מערכת יחסים של התעללות זה בזה אלא גם במובן של סירובם להתמודד עם המציאות. הם ממציאים, חיים איזה דמיון, בורחים למשחקים, לאלכוהול - במקום להתמודד עם האמת, לכאוב אותה או לבנות משהו בריא".
דמותה של מרתה מזוהה באופן מובהק עם אליזבת' טיילור, שזכתה באוסקר לשחקנית הטובה ביותר על תפקידה. חשבת על ההופעה שלה לפני שנכנסת לנעלי הדמות?
"עבודה על תפקיד בעיניי היא לא רק דבר אחד, אלא משהו שנבנה מהרבה דברים שאני אוספת – אני מבינה ראשית על מה המחזה מדבר, מנסה להבין עוד דברים דרך שיחה עם הבמאי ומשם אני הולכת לאיפה שזה פוגש אותי. אני מאמינה שהידע והחוכמה האמיתיים מגיעים דרך העבודה עצמה, החזרות, הדיאלוגים, המפגש עם הפרטנר שלך למחזה. בעצם אני מחפשת כל פעם את ה-'על מה זה' – האם, נגיד ב-'וירג'יניה', זה על מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית? למה הם הורסים את עצמם? אני אחפש את זה בכל סצנה, תמיד אעלה את השאלות האלו. מה שאני גם מבינה בתחילת התהליך זה לא מה שאני מבינה בסופו, וזו הבנה שגם נמשכת לאורך כל הריצה של המחזה. ברור שיש לי השראות – מקולנוע ועד שחקנים אהובים ומוזיקה, אבל היכן שיש טקסט שזכה כבר לעיבודים רבים, החוויה המעניינת באמת, בייחוד בתיאטרון, היא להבין את הווריאציה של הבמאי על היצירה ולהיכנס איתו לדיאלוג."
מרתה ב-"וירג'יניה וולף" מצטרפת לשורה ארוכה של "דיוות" בימתיות שגילמת. יש תפקידים שמרתיעים אותך מבחינת האינטנסיביות שבהם?
"אני חושבת שיש תפקידים שאני יותר נמשכת אליהם. לפחות בתחומי האמנות אני יכולה להגיד שאני הולכת לאן שאני רוצה, למה שמושך אותי. במקרה של 'וירג'יניה', רציתי לעבוד הרבה זמן עם עירד (רובינשטיין, במאי ההצגה) ובכללי לעשות את המחזה הזה – והנה נוצרה ההזדמנות. זה באמת היה הליך לא פשוט כי זה מחזה לא פשוט אבל הוא הפך להליך כזה מעניין כי עירד הוא במאי שנותן הרבה חופש לשחקנים שלו, היצירה עצמה כה חזקה, הדיאלוגים כה טובים, האינטימיות המשותפת עם הקאסט המצומצם – אז יש לך על מה להישען, ונוצרה חוויה מדהימה".
השנה נציין 25 שנה ל"הבורגנים", אחד מתפקידייך הזכורים בטלוויזיה.
"זה נראה כה רחוק כעת אבל זה היה מפגש מדהים וקאסט נפלא, וסדרה שכתובה נהדר – בכל זאת, איתן צור, אסף ציפור. זה היה יחסית בתחילת הקריירה שלי ולכן אני שמחה שזכיתי להיות חלק מהדבר הזה."
אפרופו "הבורגנים", עבדת באופן ממושך עם כמה במאים ויוצרים בולטים בנוף המקומי, ביניהם ארי פולמן, רני בלייר ודני רוזנברג. יש לך שיתוף פעולה שקרוב לליבך במיוחד?
"אני חושבת שיבגני אריה, שהיה המנהל האמנותי של תיאטרון 'גשר' – אני עובדת שם המון המון שנים, רוב חיי התיאטרוניים וזה בעצם הבית; מהרגע שהגעתי מבית הספר למשחק של ניסן נתיב, עבדתי אל מול יבגני ותמיד היה לי טוב ככה. ההיכרות העמוקה מאפשרת עבודה קצת אחרת. לצערנו יבגני נפטר לפני כשנתיים, אבל הוא תמיד ייוותר דמות משמעותית בחיי האמנותיים שאני יכולה לדבר עליו הרבה".
מתחילת הקריירה שלך ועד היום, את פעילה כמעט בכל ענף אמנותי מקומי – מוזיקה, תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע. יש תחום שאת מרגישה בו הכי בבית?
"אני מרגישה שאני יוצרת בכללי. התיאטרון נותן לי הכי הרבה אפשרויות לבטא את עצמי. אני מרגישה קשר הכי חזק למקום שיש בו במה וחזרות. מחזה הוא תהליך שלוקח זמן ובעצם הקצב הזה של עשיית הצגה, יחד עם הפיזיות – השימוש בגוף ובקול, נורא מתאימים לי. הצורך להביע דרך הקול והשפה זה משהו שהתיאטרון כמדיה מאפשר. יש לזה המון כוח ואני אוהבת את זה, שזה חי, שזה נושם יחד עם הקהל. כמובן גם מאוד אוהבת קולנוע, אבל לפעמים פחות היה לי מקום לזה בקריירה. מוזיקה זה מקום אחר, כי זה העולם שלי ואני היוצרת שם. הרבה פעמים קשה לי עם מילים ואני חושבת שמוזיקה מאפשרת לי מרחב יותר גדול מהבחינה הזו, שמציגה דיבור דרך קול באופן אחר – לשיר. אז אני לא יודעת אם יש משהו אחד שאני מרגישה בו יותר בבית מהאחרים, אבל אני כן יודעת שאני צריכה את האמנות בשביל לחיות ואני כן יודעת שאני נמצאת במקום הנכון".
יש תפקיד שעשית – בתיאטרון, טלוויזיה או קולנוע – שקרוב לליבך אך מרגישה שהוא חלף מתחת לרדאר?
"אני מאוד קשורה ל-'הדיבוק' ב-'גשר', שעדיין רץ בתיאטרון – תהליך עבודה שהיה מאוד משמעותי עבורי; 'אישה בורחת מבשורה', שביים חנן שניר, ונתן לי להשמיע זעקה של אימהות שלא תמיד נשמעת. גם עכשיו ב'וירג'יניה' – אני מאוד אוהבת לגלם את מרתה. יש המון חופש בתפקיד הזה, אפשרות להיות בכל כך הרבה חלקים נפשיים שלך, לעבור דרך קשת רחבה מאוד של רגשות ועדיין למצוא הרבה הומור, לצד כל האפלה הזו ביצירה. גם ב'אנה קרנינה' אגב. קיצר, רבים וטובים – בכל זאת כי אני חיה הרבה שנים ואני עוד רגע מתה (צוחקת)".
איזה סרטים מלווים אותך לאורך השנים?
אני מאוד אוהבת את הסרטים של ג'ון קסאוואטס וג'ינה רולנדס – הסרטים שלהם יחדיו תמיד קופצים לי לראש: 'אישה תחת השפעה', 'ליל בכורה'. לאחרונה דווקא אחד מהסרטים הכי חזקים שראיתי היה 'אזור העניין' של ג'ונתן גלייזר; סרט מטורף והנושא שהוא מביא כה רלוונטי לתקופה שלנו - המחשבה שאתה יכול לחיות לצד רוע וזוועה בהדחקה ובניתוק – זה משהו שמעסיק אותי, אותו חוסר באנושיות של האנושות".
אלעד שלו הוא עורך אתר Seret. לכתבות וראיונות נוספים - לחצו כאן